דעה
הגירעון זה לא הכל: כשהמספרים לא מתחברים
את רמת החיים צריך לשפר. יש מקומות, כמו הכבישים הפקוקים, שבהם הדרך לתיקון עוברת בהוצאה ציבורית, ולא בנטו של האזרח. צריך להתמודד עם הגירעון, אבל השאלה לאן רוצים לקחת את הכלכלה נותרת בעינה
תחזית הגירעון ל־2019 הציגה השבוע את שר האוצר משה כחלון באור מביך. אחרי שהוא ובכירי משרדו הצליחו באורח פלא לעמוד ביעד הגירעון ל־2018, שעמד על 2.9%, התברר שהגירעון לשנה הקרובה עתיד לעמוד על 3.6%. וגם בשנים שלאחר מכן התמונה דומה. כלומר, הזינוק הצפוי הוא לא אירוע חד־פעמי, אלא מה שמכונה גירעון מבני - ומסמן כישלון בעמידה ביעד שהממשלה קבעה לעצמה, של גירעון יורד והולך.
- הבור של כחלון
- הממשלה דחתה בינתיים את השימוש ברזרבה לצמצום הגירעון, יעמוד על 3.6%
- האוצר מקפיץ את תחזית הגירעון: כחלון כרה למחליפו בור של 1% תוצר בשנה
שר האוצר, משה כחלון צילום: אמיל סלמן / הארץ
כחלון בחר להתכחש לאזהרות שהגיעו בעקביות מכיוון בנק ישראל, שלפיהן המספרים לא מתחברים. במקום, הוא בחר למחזר ססמאות מימי רונלד רייגן ויועציו, שלפיהן הורדות מסים משלמות על עצמן: "אתה רוצה לקבל יותר מס — תפחית". בארה"ב הורדות המסים כבר תורגמו השנה לגירעון ענק. בישראל, הגירעון בדרך.
ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להיזהר לא לתת לגירעון להכתיב את הדיון הכלכלי כולו ערב הבחירות. קל לפטור את המדיניות הכלכלית של כחלון בתור רצון פופוליסטי "להטיב עם העם" בשורת צעדים שמיתרגמים לשורת ה"נטו" של האזרח, אבל לא בהכרח יצעידו את המשק קדימה בטווח הארוך.
אלא שהמסקנה היא לא בהכרח שצריך לרסן את ההוצאות. אפשר לראות במדיניות של כחלון ביטוי פוליטי לרחשי הציבור שכבר הובילו ב־2011 למחאה החברתית, ואחריה לעלייה מסוימת בהוצאה הציבורית, שעדיין נמוכה יחסית. את רמת החיים בישראל אפשר וצריך לשפר עוד. יש מקומות, כמו הכבישים הפקוקים ובתי החולים העמוסים, שבהם הדרך לתיקון עוברת בהוצאה ציבורית, ולא בנטו של האזרח. נכון, עם הגירעון המבני צריך להתמודד, אבל השאלה איך בוחרים לעשות את זה ולאן רוצים לקחת את הכלכלה נותרת בעינה.
ומילה על בנימין נתניהו: נתוני הגירעון לא בהכרח מציגים באור טוב גם את ראש הממשלה, שתהה בישיבת הממשלה השבוע "מדוע מציגים לנו את זה דווקא עכשיו". הוא הרי קברניט הספינה. ועם זאת, ייתכן שדווקא כחלון הוא שישא במחיר הפוליטי של הגירעון. ובצדק מסוים. הגירעון שבצילו ילך כחלון לבחירות מגיע אחרי שבחר לנקוט במדינות תקציבית "פרו מחזורית". הוא הוריד מסים והגדיל הוצאות דווקא כשהכלכלה במצב מצוין, במקום לנצל את התקופה הזאת לבניית כרית ביטחון שתשמש את המשק בזמן סגריר. הוא אמנם לא הפוליטיקאי הראשון וכנראה לא האחרון שנוהג ככה, אבל ראינו בשנים האחרונות את המחיר שמדיניות כזו עלולה לגבות ממדינות שנאלצות להעלות מסים ולקצץ בתקציב דווקא בזמן האטה.
