פרשנות
הריבית עלתה כי קרנית פלוג עזבה
החלטתה ההיסטורית של הוועדה המוניטרית להעלות את הריבית, לראשונה זה שבע שנים, לא באה על רקע שינויים במשק. כלכלה היא לא מדע מדויק, והכרעות מקצועיות מתקבלות לפעמים בשל מבט רענן בנתונים מוכרים ‑ וגם משיקולי יוקרה
הסיכום שפרסם בנק ישראל מדיוני הוועדה המוניטרית מלפני שבועיים, שבהם התקבלה ההחלטה ההיסטורית להעלות את הריבית לראשונה זה שבע שנים ל־0.25%, מלמד דבר פשוט: הכלכלה עצמה לא השתנתה, אלא מי שקורא את הנתונים. ארבעה מחמשת חברי הוועדה שנותרו אחרי פרישת הנגידה קרנית פלוג סברו שהתנאים בשלו להעלאה, אף שההתפתחויות הכלכליות מאז החלטת הריבית בנובמבר היו מינוריות. ההבדל הבולט היה זהות היו"ר ‑ ד"ר נדין בודו טרכטנברג, שממלאת את מקומה של פלוג עד כניסתו הקרובה לתפקיד של הנגיד אמיר ירון.
- מאחורי הקלעים של ההחלטה ההיסטורית - רק מתנגד אחד להעלאת הריבית
- פאוול רומז: תיתכן האטה בקצב העלאות הריבית
- שינוי כיוון במשק אחרי 7.5 שנים בלי עליות ריבית
התובנה המעניינת ביותר נחשפת בנימוקי החבר היחיד שהתנגד להחלטה. לדבריו, "זה מקרה גבולי שבו ניתן להצדיק את שתי ההחלטות, להעלות את הריבית ל־0.25% או להותירה ברמתה הנוכחית", אבל "ראוי שהתחלת הנסיגה מהמדיניות המרחיבה תיעשה על ידי הוועדה בראשות הנגיד החדש". כל שאר החברים, מתברר, לא חשבו שראוי להמתין לירון.
הנגידה היוצאת קרנית פלוג וממלאת מקומה נדין בודו טרכטנברג צילום: עומר מסינגר
מיהו המתנגד הזה? בבנק ישראל לא חושפים, אבל אפשר לנסות לנחש. שלושת הנציגים החיצוניים בוועדה כנראה היו בין התומכים. פרופ' ראובן גרונאו ממילא מצדד כבר כמה חודשים בהעלאת ריבית; וחבריו, פרופ' צבי הרציקוביץ' ומשה חזן, כנראה לא היו מתחשבים בשיקול כמו מעמד הנגיד הנכנס, מעצם היותם חיצוניים לבנק.
ומה עם חברי הוועדה מטעם הבנק? הנגיד לשעבר סטנלי פישר סיפר באירוע הפרידה מפלוג, באשר לפד האמריקאי, כי נדיר שנגיד מצביע בעמדת מיעוט, שכן הוא חושש להחליש את מעמדו בוועדה. בודו טרכטנברג הקדישה חלק נכבד מנאומה אז לסינגור על החלטת הבנק דאז להשאיר את הריבית בשיעור של 0.1%, ולהסביר מדוע זו החלטה אמיצה. אבל בהחלטתה הראשונה והאחרונה כראש הוועדה המוניטרית, סביר להניח שלא רצתה להיות קול מתנגד בודד.
לפי ההשערה הזו, מנהל חטיבת השווקים אנדרו אביר הוא זה שביקש לשמור על כבודו של ירון ולדחות את ההעלאה. זו השערה בלבד, אבל נכונותה לא משנה את המסקנה: הריבית לא עלתה בשל שינוי בתנאים הכלכליים, אלא בשל הדרך שבה הוועדה התבוננה בהם. שינוי נקודת מבט לא נבע בהכרח משיקולי יוקרה: כלכלה היא פשוט לא מדע מדויק.
אמיר ירון, נגיד בנק ישראל הבא צילום: יח"צ הנימוק העיקרי שסיפקו חברי הוועדה להחלטה היה הסרת החשש מהתחזקות השקל. בנק ישראל מעדיף להעלות את הריבית בתקופות שבהן השקל נחלש, שכן עצם העלאת הריבית נוטה לחזק את השקל ‑ תופעה שבבנק מעדיפים להימנע ממנה.
עד לפני חודש הסבירו רוב חברי הוועדה שעוד מוקדם לקבוע שרמת האינפלציה של 1.2%, ששוררת כבר כמה חודשים, מבוססת דיה, ולא עלולה לרדת מתחת לגבול התחתון של 1%. האם חמישה חודשי יציבות במקום ארבעה שינו משהו מהותי? כנראה שלא. אמנם מדדי יולי ואוגוסט היו נמוכים מהתחזית, מה שאולי מצדיק את ההמתנה; אבל אם מדד ספטמבר לא הספיק להפיג את החשש ‑ מצחיק לחשוב שמדד אוקטובר סילק אותו.
מה שהשתנה במידה מסוימת הוא שער השקל מול הדולר, שעלה מאז אוקטובר ב־3.2%. מצד שני, חברי הוועדה העריכו שהסיכון העיקרי להמשך התבססות האינפלציה בתחום היעד נשאר ייסוף של השקל.
בראיון ל"כלכליסט" לקראת פרישתה הדגישה פלוג שבגיבוש תמונת המצב בדיוני הריבית, לכל חבר בוועדה יכולה להיות עמדה אחרת, לאור משקל שונה שהוא נותן לחשיבות הדברים. "לאנשים יש טעמים שונים, והם נותנים משקל שונה לשיקולים שונים".
האם ההחלטה להעלות את הריבית היתה טעות? מוקדם לדעת. אי הוודאות במשק באשר להעלאות הבאות גברה, ותחלוף רק עם פרסום תחזית חטיבת המחקר בינואר. זו תלווה בהחלטת ריבית נוספת, הפעם בהובלת ירון. אבל בהחלטתה ההיסטורית מנובמבר, הוועדה המוניטרית כפתה על ירון לצלול לאתגר היציאה מהמדיניות המרחיבה עוד לפני שנכנס לתפקיד.
