מה יותר חשוב – חיי אדם או חשיפת פשיעה?

בשל ההבנה שיש פערי כוחות מאוד גדולים בין האזרח לבין המדינה נכרתה המגנא כרטא של זכויות החשוד. כמו שאומרים בצבא – זכויות אלו נכתבו בדם.

למדינה יש כוחות בלתי מוגבלים, השופטים נותנים צווי חיפוש, צווי האזנה, ניתן לעצור אותך, לכלוא אותך, להשאיר אותך בחוסר ודאות ימים ארוכים, למנוע ממך לראות את משפחתך או קשר עם העולם החיצון, להקפיא את חשבון הבנק שלך, לקחת את הרכב שלך, להוריד מהידיים שלך את השעון ובכלל לשלוט בך כמעט באופן מוחלט.

בשביל לאזן בין העוצמה האדירה הזאת הוכתבו כללים שונים שמטרתם למנוע פגיעה קשה מדי בחשוד. קודם כל למנוע פגיעה בבריאותו הפיזית אבל גם הגבלות מסויימות על פגיעה בחירות שלו וגם בקניין שלו.

הארכת מעצר בפרשת היהלומים. מימין זבולון לבייב וראובן שמואלוב צילום: אוראל כהן

אבל מה עם הבריאות הנפשית של החשוד. פה הקווים מאוד מטושטשים וחוקר הישר בעיניו יעשה.

הנסיון של הסניגורים בתחום של הצווארון לבן מראה שכמעט כל נחקר יש לו סוג מסויים של טראומה מהחקירה אבל חלק לא קטן בכלל סובל מתופעות פוסט טראומתיות קשות. אנחנו מכירים מקרים רבים שחשודים שנסגר נגדם התיק אבל גם כאלו שהורשעו בסופו של דבר – נגרמה להם פגיעה קשה באיכות החיים שלהם כתוצאה מהסימפטומים הפוסט טראומתיים שממשיכים ללוות אותם.

הארוע הטרגי התרחש אפילו אחרי שבית המשפט הורה על שחרורו של אחד החשודים רק בשל פגיעה בזכות ההיוועצות של החשוד (דבר שהוא די נדיר). כלומר גם אחרי שבתי המשפט מבקרים את גורמי האכיפה בביקורת חריפה – נמשכת הפגיעה בזכויותיהם של הנחקרים.

לחשודים מהתחום של הצווארון הלבן שהם אנשים נורמטיבים בדרך כלל שזו הסתבכותם הראשונה – עצם החקירה הוא דבר טרואמתי. לפנות בוקר מגיעים החוקרים, דופקים חזק בדלת, מעירים את כל הבית ולנגד עיני הילדים הופכים את כל הבית ולאחר מכן לוקחים לחקירה את אחד ההורים. עצם העיכוב לחקירה ואיבוד החירות היא קשה מנשוא לאדם. במהלך החקירה מטיחים אמירות קשות בנחקר. לעיתים מספר חוקרים ביחד. הנחקר נמצא בחוסר ודאות מוחלט לגבי עתידו, לגבי חירותו, לגבי יכולתו לשרוד את המשך החקירה. את הרגעים האלה מנצלים החוקרים לנסות לשבור את הנחקר. הם ישימו אותו במעצר בתנאים קשים במיוחד, הם ידאגו שבית המשפט ימשיך להאריך את מעצרו שוב ושוב, הם ידאגו להסביר לו שאין לו עתיד והוא גמור מכל הבחינות. לאדם נורמטיבי שבנה את הקריירה בעשר אצבעות בעמל רב – החוויה הזאת הינה חוויה של שבירה. וחלק גדולים מהנחקרים מאבדים את התקווה לחזור לחיים נורמליים.

זאת אחת הסיבות מדוע יש לקדש את זכות ההיוועצות של הנחקר והזכות להיפגש עם עורך הדין. עורך הדין הוא הקשר היחיד של הנחקר לעולם החיצון, הוא תומך בו, הוא נותן לו זוית ראיה אחרת, הוא מחזק אותו ומונע את תהליך השבירה שיוצרים גורמי האכיפה.

המשמעות של עורך דין ברגעים האלה היא קריטית. גורמי האכיפה מודעים לכך ועושים הרבה מניפולציות על האפשרות להיפגש עם עורך הדין. לעיתים מונעים את המפגש שעות ארוכות, לעיתים מקצרים את המיפגש לדקות קצרות כך שאין בו את התמיכה שהנחקר זקוק לה כל כך.

השאלה הנשאלת בכל עוצמתה היא – מה יותר חשוב – החשיבות לחשוף פשיעה או למנוע נזקים נפשיים מהנחקרים? זה נשמע ברור מאליו שיש לשמור על בריאותו הנפשית של הנחקר אולם המשמעות האמיתית של העמידה מאחורי הרעיון הזה הוא הקפדה מוחלטת על זכויות נחקרים.

החוקרים צריכים לדעת שיש גבול להשפלה של נחקרים, יש גבול לרצון לשבור את הנחקר, יש גבול לאפשרות לפגוע בתדמיתו ולהטיח בו אמירות קשות, יש גבול, לאפשרות לפגוע בחירותו. ועוד הם צריכים לדעת שכל חציה של הגבול הזה תביא לשחרור החשוד וביקורת קשה כנגדם על ידי בתי המשפט.

בארוע הטרגי האחרון נשארו 3 ילדים קטנים יתומים ללא אימם. אחד מהם תינוק קטן. המשמעות היא פגיעה קשה במרקם החברתי של כל מי שסובב את הילדים הללו וגם ילדיהם.

בחברה דמוקרטית שחורטת על דגלה שמירה על זכויות אדם הרי שיש לקבוע שהחקירה לא מקדשת את האמצעים ובריאותם הנפשית של הנחקרים קודמת לחשיפת פשיעה.

הכותב הוא סנגור המתמחה בעבירות צווארון לבן ויו"ר ועדת איסור הלבנת הון בלשכת עורכי הדין