מנמיכים ציפיות: עוד תוכנית חיבור מפעלים לגז יוצאת לדרך

שישה חודשים אחרי שאושרה תוכנית החירום הממשלתית לחיבור מפעלים לרשת צינורות הגז הטבעי, יעביר המשרד עד סוף השנה 202 מיליון שקל בשביל להאיץ את החיבור לגז. על פי התוכנית, כ־250 מפעלים יחוברו לצינורות הגז עד סוף 2020. כך נודע ל"כלכליסט". כיום מחוברים לרשת רק כ־50־60 מפעלים.

מדובר בסכום ראשוני, המיועד לפעימה ראשונה משלוש פעימות שוות בהיקפן (בסך הכל יועברו להאצת החיבור לגז כ־600 מיליון שקל). בפעימה זו יוקמו מקטעי הצנרת הארוכים והרחוקים יחסית. במשרד האנרגיה רוצים לקדם מיד את הקמתם של כ־25 מקטעי צנרת באורך של כ־227 ק"מ, מבאר־שבע ועד חיפה.

שר האנרגיה יובל שטייניץ. "יתאפשר חיבור של אלפי צרכנים לגז" צילום: עמית שעל

מדובר בכישלון מבחינת משרד האנרגיה. על פי התוכנית המקורית, הכוונה הייתה לחבר 450 מפעלים עד 2020, ואילו כעת צומצם היעד השאפתני. נראה שהיעד הנוכחי הוא הודאה בהיותה של התוכנית הקודמת לא ריאלית.

מעיון בנתונים עולה שהזכיינית באזור חדרה והעמקים הוא חברת סופר אנ.ג'י, המוחזקת בשותפות שווה על ידי החברות סופרגז ושפיר הנדסה. על סופר אנ.ג'י הוטלה המשימה להקים את הצנרת הארוכה ביותר, והיא תתבקש לחבר תשעה מקטעים באורך כולל של 82 ק"מ. תמורת העבודה הזאת תקבל החברה מענקים בהיקף של 62 מיליון שקל. מנגד, תתחייב סופר אנ.ג'י ללוחות זמנים מחייבים שבצידם קנס. אי עמידה בהם עלולה להעמיד את הזכיינית לפני "הלאמה" של חלק מהמקטעים והכנסת החברה הממשלתית "נתיבי גז" לעבודה במקומם, או כמו שבמשרד האנרגיה מעדיפים לומר בדיפלומטיות, "צעדים רגולטוריים יינקטו נגד חברות שלא יעמדו בלוחות הזמנים המחייבים", כלומר בין 24 לעד 48 חודשים מהיום.

במקום השני מבחינת אורך המקטעים להקמה מיידית ניצבת מרימון, הזכיינית באזור הצפון. מרימון תתבקש להקים מיד מקטעים באורך 60 ק"מ, ומכיוון שהצפון אינו משופע בכמה מפעלים כמו אזור המרכז, המענק שתקבל מרימון יהיה הגבוה ביותר, כ־71 מיליון שקל. במקומות השלישי עד השישי ניצבות שאר החברות (ראו תרשים) עם מקטעי הקמה שינועו בין 5 ל־31 ק"מ ועם מענקים שישלימו היקף הקצבות של כ־202 מיליון שקל.

סוגיית חיבור המפעלים לגז היא אחת הכאובות במשרד האנרגיה לדורותיו. ב־2009 חילקה רשות הגז במשרד את ישראל ל־6 מחוזות, ולכל מחוז מונה זכיין שהיה אמור לחבר את המפעלים במחוז שלו. אבל אז התברר שכמה זכיינים טענו כי החיבור לא משתלם כלכלית, כלומר יש מפעלים קטנים שהכנסותיהם לא יכולות לכסות את עלויות החיבור לגז, היכולות לנוע בין מיליוני שקלים בודדים לעשרות מיליוני שקלים. אותם זכיינים טענו עוד כי יש מפעלים מרוחקים באזורים שבהם הטופוגרפיה מקשה על החיבור ומייקרת אותו מאוד.

בחוק ההסדרים של 2015 ו־2016 ניכר פער בין הצורך בשטח להתקדמות. אז כבר ניתנו מענקים עם יעד שאפתני לחיבור כ־450 מפעלים (מתוך פוטנציאל של 1,000) עד 2020. בפועל, קצב ההתקדמות איטי עד לא קיים. רק בקדנציה הנוכחית של הממשלה אושרו 4 תוכניות שונות, ללא הועיל.

באוגוסט האחרון פירסם "כלכליסט" שמשרד האנרגיה החל לבדוק את צורכי המשק לבדו, בלי להסתמך על הזכיינים. האפשרות לממן את צנרת הגז היא האחרונה בקדנציה הנוכחית של שר האנרגיה יובל שטייניץ, השואף לטפל באחד ה"חורים" במשרדו, בוודאי על רקע האפשרות שהבחירות יוקדמו. לדבריו, התוכנית נועדה להאיץ את פריסת רשת החלוקה, והיא תאפשר חיבור של מאות צרכנים לגז טבעי, על שלל יתרונותיו הכלכליים והסביבתיים.