עידן ההרשעה התקשורתית

1. אפשר לתלות כל אחד

הראל ויזל העביר לדן מרגלית את המקל במרוץ השליחים הבלתי נגמר הזה. הוא יכול להעביר לו גם את מספר הטלפון של הבודקת החיצונית אורנית אגסי, אבל זה לא יעזור. בכל מקרה, מסתבר שעדיף להטריד כשאתה בכיר בפירמה מאשר שכיר־בכיר. לפחות לעניין האפשרות לקבל טיהור משופטת בדימוס.

המשותף בין השניים הוא בעצם ה"הרשעה" התקשורתית. כדאי לדון במסלול הזה של השפיטה שמתקיים לצדם של שני מסלולים נוספים הפתוחים בפני נפגעות ומתלוננות: המשפטי והחברתי (מלשון חברה - פירמה). המסלול המשפטי - תלונה פלילית או תביעה אזרחית - הוא המסלול האמין, אבל גם הקשה ביותר לנפגעות. הוא מתוחם בתקופות התיישנות, ובעיקר - הוא חושף אותן לחקירה נגדית חודרנית שיכולה להיות גם משפילה וגם להציף חולשות בהתנהגותן. אפילו עד כדי הטלת אשמה לפתחן.

מסלול החברה נחלק לבירור בפני הממונה הפנימי על ההטרדות המיניות, או - כשמדובר בבכיריה - בבודק חיצוני. בדרך כלל שופטים בדימוס כאגסי או סטיב אדלר. במקרים אלה, ניתן להבין את חוסר האמון בניטרליות של הבודק שמקבל את שכרו מהחברה. דומה במקצת לוועדה הבלתי תלויה שמקים הדירקטוריון בתביעה נגזרת.

למשל, הוועדה בראשות השופט בדימוס אורי גורן שהקים בנק לאומי לטיפול בתביעה הנגזרת בפרשת הסיוע להעלמת המס ללקוחות האמריקאים. אפרים קישון כתב פעם ששליט לוב קדאפי הורה לאנשיו לסדר לו פרס נובל. ועדת הפרס היא בלתי תלויה, חזרו ודיווחו לו שליחיו שבדקו את העניין. מה זה 'בלתי תלויה', התרגז קדאפי, אפשר לתלות כל אחד.

דן מרגלית והראל ויזל צילום: תומר אפלבאום, עמית שעל

2. רביב דרוקר עדיף על אורנית אגסי

הנפגעות, רובן ככולן, מעדיפות לספר את סיפורן דווקא במסלול השלישי – התקשורתי. בעיקר בגלל היתרון של השליטה בתהליך. הן מעדיפות אם להיחשף או לא, הן מחליטות מה לספר ומה לא. והן מקבלות את מלוא הסימפטיה מהעיתונאים תמורת הסיפור והרייטינג. במילים אחרות, הן מעדיפות את רביב דרוקר על פני אורנית אגסי. נכון, גם העיתונאי וגם השופטת בדימוס מחויבים לרדת לחקר האמת, אבל ההשתדלות מוטית איכשהו לטובת "הלקוח". דרוקר ייטה למתלוננות, אגסי לצד של ויזל.

לכן, אגסי לא ממש "התאבדה" על מיצוי האמת; לכן היא "מצאה" שלא היו דברים מעולם במקום להותיר על כנם את סימני השאלה (והקריאה) שהציף התחקיר; לכן צריך לקחת את ממצאיה בעירבון מוגבל. והם גם לא ממש חשובים בגלל שרוב הציבור ממילא מאמין בסוף לדרוקר ולא לאגסי.

הניצחון בזירה התקשורתית אינו מניב את התוצאות היותר קשות לתוקף, אילו היה נכשל במסלול המשפטי או בדו”ח הבדיקה. תוצאות שכנראה היו מרחיקות אותו מהקריירה - הביתה ואולי אפילו לכלא. אבל, קשה להתלונן על תוצאה זו בגלל שצריך לזכור את הבחירה הבסיסית של הנפגעות להתלונן בתקשורת. וצריך לזכור גם את עונשו של ה"מורשע" התקשורתי - בריסוק תדמיתו, צריבת הקלון על מצחו וחורבן שמו.

3. לגיטימציה לתלונות מאוחרות

בשונה מהנפגעות האלמוניות של ויזל, שלוש מנפגעות דן מרגלית הזדהו בשמן. הקרדיט העיתונאי רב השנים של השלוש - חנה קים, אורית שוחט ואורלי אזולאי - משליך כאן גם על אמינות סיפורן. יש כאן מסה מצטברת של כמות ואיכות שבכוחם להכריע את הכחשתו של מרגלית.

ומילה על חוסר ההגינות המובנה בחשיפה מאוחרת כזו. גנדי לאחר מותו, מרגלית בגיל 80. חוסר ההגינות "מתקזז" עם חוסר האונים ובחוסר האפשרות של הנפגעות להתלונן בזמן אמת, בתקופה החשוכה ההיא שבה שלטו הזכרים הפריבילגיים שידעו גם לחסל את מחאת הנשים שהותקפו והושפלו על ידם, כאשר רבות מהנשים האלה אפילו לא ממש הבינו אז שגופן וכבודן חוללו.

תנועת ה־MeToo# נתנה את הלגיטימציה לתלונות המאוחרות האלה. בגלל התיישנות הן לא צולחות את המסלול המשפטי, אבל הן גורמות לתוקף לשלם מחיר כבד ביותר, גם אם לא מלא וגם אם באיחור, במסלול השפיטה התקשורתי.

והמחיר הזה נצרב לנצח בזיכרון הגוגל ובמצחו של נשוא התחקיר. בלי ערעור ובלי חנינה. החשבון ההיסטורי, חשוב לזכור, לא מורכב רק מפסקי דין של שופטים מכהנים או דו”חות בדיקה של שופטים בדימוס.