חג הקציר לשר האוצר, יום כיפור למנכ"ל הבורסה

שר האוצר משה כחלון לא יכול היה לייחל לסוכות חגיגי יותר מזה הנוכחי. אחרי פרוטרום וסודהסטרים, שנמכרו בסכום מצרפי של כ-10 מיליארד דולר, גם עסקת מזור של 1.6 מיליארד דולר שתתבצע במזומן, מהווה בציר נדיר להכנסות ממסים עבור קופת האוצר. הכנסות חריגות אלה ממסים יקלו על שר האוצר לעשות עוד קווץ' או שניים עבור ציבור הבוחרים, בעיקר לנוכח העובדה שנגידת בנק ישראל קרנית פלוג, שניסתה לעמוד בפרץ הנדיבות של כחלון בתקופה האחרונה, עומדת לפנות את משרדה בעוד כחודש. חילופי הנגידים עשויים להסיר את המכשול האחרון שעמד בפני שר האוצר בדרכו אל הפחתת המסים ולקבע סופית את מעמדו האבירי, שלא לומר רובין הודי,  בקרב מעמד הביניים הישראלי.  

שר האוצר, כחלון. חג שמח מאד צילום: דור מנואל

אולם בעוד כחלון יישב בסוכה עם חיוך מאוזן לאוזן, עבור איתי בן זאב, מנכ"ל הבורסה בתל אביב, גם סוכות יהיה דומה יותר ליום כיפור. כאשר באוצר רואים את הכסף נכנס, באחוזת בית רואים את החברות יוצאות. ולא סתם חברות, אלא הענקיות שבהן, פאר התעשייה המקומית וכאלה שמניותיהן מעטרות את מדד ת"א 35 המרכזי של הבורסה.

במקרה של פרוטרום אמנם מקבלים במקומה את מניית הרוכשת, חברת IFF האמריקאית שנסחרת בארה"ב בשווי של 12 מיליארד דולר, אך זה לא מסוג החברות שהבורסה המקומית חולמת עליהן. מהלך דומה אמנם עבד עם פריגו שנרשמה למסחר כאן לאחר שרכשה את אגיס ממורי ארקין, אך במקרים דומים כמו מיילן או אופקו של פיליפ פרוסט, אפשר לומר שהבורסה והמשקיעים מעולם לא התחברו עד הסוף אל העולות החדשות.

בעוד בן זאב, כמו מנכ"ל בורסה בכל העולם, חולם על עמודי התווך כגון פרוטרום, סודה סטרים או מזור, הן נמכרות והולכות והדור הבא לא ממהר להגיע. על רקע זה לא מפתיע שבבורסה מוכנים לירות לכל הכיוונים בניסיון כמעט נואש לפתות חברות להפוך לציבוריות, כפי שקרה בתחילת השבוע עם השקת מדד "החברות המשפחתיות" בשיתוף עם רעיה שטראוס, ממשפחת מייסדי החברה. חברות משפחתיות לא תמיד מצטיינות בממשל תאגידי ומבנה האחזקות בהן מרוכז, אבל מה לא עושים כדי לקרוץ לעוד קבוצה של חברות. רק שיבואו.  

מנכ"ל הבורסה, איתי בן זאב. סיבה לדאגה צילום: בלומברג

בן זאב, בשנתו הראשונה כמנכ"ל הבורסה, כבר הצליח לממש חלק מחזון שינוי מבנה הבעלות בבורסה, ואפילו מצא קרנות השקעה שירכשו נתחים ממנה. עכשיו נותר לו המקצה האחרון – הנפקת הבורסה עצמה וכאן העובדים השבעים של הבורסה, ששוב מכריזים על סכסוך עבודה, תקועים לו כמו ארוחה מפסקת כבדה מדי. כדי לקדם את ההנפקה ובהמשך להציף ערך לקרנות שנכנסו להשקעה בבורסה, בן זאב זקוק להגדלת מחזורי המסחר ובעיקר לעוד חברות, עדיף גדולות, שיוכלו לייצר את המחזורים האלה ולא להפוך כל גוף מוסדי שקונה בהן חבילת מניות, לבעל עניין. ,

הרובוט המנתח של מזור. שנים של אכזבות למשקיעים

המשימה של בן זאב מורכבת ביותר ובאופן אירוני למדי דווקא כחלון מחזיק לפחות בחלק מהמפתחות להצלחתו. הרוח הכלכלית שנושבת בעידן כחלון ובראשה חוק הגבלת שכר הבכירים בענף הפיננסים, אינה בגדר רוח גבית לבורסה. עם זאת, הכיוון של הפחתת המסים יחד עם הברחת המשקיעים משוק הדיור שמעודדת חזרה לשוק המניות, יכולים לפתור לבן זאב חלק מכאב הראש. בלון הניסוי של הורדת מס רווחי ההון שנזרק לאוויר ערב ראש השנה, יכול היה להיות מתנה נהדרת שתהפוך כל יום לחג, אך הסיכויים להתממשותו נמוכים.  

אך יש עוד משהו - לא בפוליטיקה, אלא בפרקטיקה, שלא תלוי לא בבן זאב ולא בכחלון, אלא בציבור המשקיעים. אם מסתכלים אחורה על תחילת דרכן של החברות שהגיעו כעת לאקזיט הנאה, ובעיקר על פרוטרום ומזור שהונפקו בתל אביב בשלבי חיים ראשוניים מאוד, רואים כמה סבלנות וסובלנות נדרשה למשקיעים. הן היו קטנות ומקרטעות במקרה של פרוטרום, מאכזבות וללא הכנסות זמן רב מדי, במקרה של מזור. אי שם במהלך הדרך מישהו גם כנראה אמר – למה חברות כאלה צריכות להיסחר בבורסה, או תהה האם לא הונפקו בשלבים מוקדמים מדי. ייתכן, אבל זה בדיוק כל העניין – מותר להגיע לבורסה עם מחלות ילדות כמו הערת עסק חי בחברת הייטק או חברת ביומד נטולת הכנסות, ואם יש משקיעים שמאמינים בך, לגדול יחד איתם. זה בדיוק מה שהבורסה אמורה לעשות.