כשהכישור העיקרי הדרוש כדי להתמנות לתפקיד ציבורי בכיר הוא נאמנות לנתניהו
נתניהו, שכשר אוצר דחף למינוי סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל, נראה כמי שוויתר על היתרונות הטמונים במקצועיות, ענייניות ושם טוב של המועמדים. אין פלא שהמינויים מסתבכים פעם אחר פעם
חודשים ארוכים התעקש נתניהו על ברכה. רק ברכה. למה? כי נתניהו מכיר אותה, ובעיקר את הבת שלה שעובדת במשרד ראש הממשלה. הוועדה הראשונה שהוקמה כדי להכשיר את מינויה של ברכה פוזרה בהוראת בג"ץ משום שחבריה היו בעלי זיקה לראש הממשלה. הוועדה השנייה פשוט גילתה מעט יותר עמוד שדרה ופסלה את ברכה על בסיס ענייני: היא אינה כשירה לתפקיד. נתניהו לא ראה ברכה בעמלו, ועל הדרך התפקיד החשוב של נציב שירות המדינה נותר יתום. כעת ממלא המקום הנצחי יידרש לדון במינויו של נגיד בנק ישראל חדש.
נתניהו. התעקש על מינויה של ברכה דווקא, פקידה זוטרה יחסית במשרד הפנים, ללא ניסיון ניהולי צילום: איי פי
איום אלקטורלי מכיוון בנק ישראל
נגיד בנק ישראל הוא התפקיד שאמור להיות הכי מקצועי והכי לא פוליטי בצמרת משרתי הציבור. ובכל זאת, נתניהו מתעקש לשלוט באופן מוחלט בוועדה שתחתום על מינויו. כאילו גם בבנק ישראל, הגוף המאופק, שלא לומר מנומנם, עלול לצמוח איזה אופוזיציונר בעל יומרות אלקטורליות שיאיים על שלטון היחיד שלו.
כך, לצד פראוור, השתחלו לוועדת גולדברג שני מקורבים לנתניהו, רואת החשבון איריס שטרק וראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר יעקב נגל. כצפוי, מינויים הוליד מיד עתירות נגד הוועדה, מה שצפוי לגרום עיכובים נוספים, שיכפו מינוי ממלא מקום בלבד גם לנגידה היוצאת — ויהפכו את בנק ישראל לגוף נכה נוסף.
נגל עצמו, נזכיר, היה "ראש המל"ל בפועל", מעין ממלא מקום במשך מעט יותר משנה. למה "בפועל"? כי גם המינוי המקורי של נתניהו לראשות המל"ל, אבריאל בר־יוסף, נפסל ערב כניסתו לתפקיד, לאחר שנחשד בעבירות חמורות ונחקר בהמשך בין היתר בקשר למעורבות בתיק הצוללות.
אהוד פראוור צילום: צילום מסך יו טיוב
פראנויה של ראש ממשלה
מעל כל ההתנהלות העקומה הזאת, של מועמדים בעייתיים וועדות לא מתאימות שממונות כדי להכשיר אותם מרחפת פראנויה של ראש הממשלה. בקדנציה הנוכחית שלו, נתניהו נראה כמי שמבקש לשלוט בכל מינוי ומינוי, וכך להדביר מבעוד מועד כל ניסיון מדומיין של אופוזיציה — ולו רעיונית — ועל הדרך להחליש את כוחם של שומרי הסף.
זה התחיל כאובססיה לתחום התקשורת, שם ראש הממשלה נטל לעצמו את תפקיד השר, כבל את ידי השותפות הקואליציוניות בהסכם דרקוני ומינה יס־מן בלתי ראוי למנכ"ל המשרד. וזה מתרחב והולך ומקבל צורה של מינוי נאמנים בלבד לכל תפקיד ציבורי, גם המקצועי ביותר.
נתניהו, שכשר אוצר בממשלת שרון דחף וקידם את המינוי של סטנלי פישר לנגיד, נראה כמי שוויתר על היתרונות הטמונים במקצועיות ובשם הטוב של המועמדים. תהליכי מינוי יבשושיים וענייניים שהיו מוזכרים בעבר בידיעות זעירות בעיתון הפכו פרסונליים וטעונים במטענים פוליטיים ואישיים. ככה זה כשלא חשוב מה התפקיד, אלא חשוב שהמועמד יהיה קשוב לרחשי הלב של ראש הממשלה.
התהליך הזה גורם נזק משולש: גם מקדם אנשים לא ראויים לתפקידים מרכזיים; גם מרחיק מועמדים ראויים מהתפקידים הללו, כדי שלא ידבק בכם כתם הליקוק; וגם — וזה אולי הנזק החמור ביותר — הופך את התפקידים עצמם לפחות אטרקטיביים. מי ירצה להיות נציב שירות המדינה כשהוא יודע שלתפקיד כמעט הגיעה ברכה? מי ירצה להיות נגיד אם לקדנציה הקרובה יתמנה יס־מן של ראש הממשלה? ולא הזכרנו שהמינוי הבא שתידרש הוועדה לאשר יהיה של מפכ"ל המשטרה, שטרם סיימה את חקירות נתניהו. בהצלחה.
