משפט שדה: חייב מהו, רמאי או קורבן של נסיבות?
חוק חדלות הפירעון החדש הוא ניסיון תקדימי להסדרה מלאה של תחום החייבים על בסיס הנחת עבודה שהרוב המוחלט של המסתבכים בחובות הם תמי לב - ולכן יש להעדיף את ישועתם על פני רדיפתם וענישתם של הרמאים
1. קפיצת מדרגה: לאחר שהוגבלה האפשרות לכלוא חייב, כעת יקשה יותר להגיע לנכסיו
פסק הדין אולי הדרמטי ביותר בתולדות חדלות הפירעון ליחידים ניתן בידי שופט בית המשפט העליון מנחם אלון, שביטל ב־1993, בבג"ץ פר"ח (עמותה לשמירת זכויות של פושטי רגל), את הסמכות הקלה מדי לאסור חייבים. אלון קבע ש"הדרך הנכונה היא ייעול דרכי הירידה לנכסי החייב ולא ירידה לחיי החייב". חוק חדלות פירעון החדש שייכנס לתוקף בעוד כשנה וחצי הוא ממשיך דרכו של בג"ץ פר"ח, במובן זה שהוא מעדן לא רק את הירידה לחיי החייב אלא גם את הירידה לנכסיו.
- גרוניס: צריך חוק מסים חדש, כמו הרפורמה בחדלות הפרעון
- האם חוק חדלות פירעון מיטיב עם החייבים?
- חוק חדלות פירעון מכיר בזכות לקיום בכבוד
לידת החוק נחגגה רשמית בשבוע שעבר בכנסים שמולידיו דיברו בשבחו. על עתידו והצלחתו של הרך הנולד מוקדם עדיין לדבר, אף שלא מעט מומחים כבר חוזים את כישלונו. אבל צריך להיזהר פעמיים בנבואות השחורות: ראשית, הן מוטות לטובת האינטרסים של המתנבאים; שנית, הן עדיין רק נבואות.
משרדי ההוצאה לפועל צילום: תומי הרפז
2. השופט אינו קישוט:מבחן תזרימי ייתר את שיקול דעת השופט, אז הוחזר המבחן הנכסי
בשלב זה ראוי לדבר יותר על החזון מאשר על הכישלון. ייחודו של החוק הוא במסר הערכי והחינוכי שלו, אבל לא רק. בניגוד לרשלנות המאפיינת את החקיקה הישראלית החפוזה, יש כאן ניסיון אמיתי לבנות תחום שלם מהמסד ועד הטפחות. החקיקה אצלנו מתאפיינת בחורים רבים שמתמלאים עם הזמן בתיקוני חקיקה, ובעיקר בפסיקות בתי המשפט. והנה כאן יש לנו חוק, 380 סעיפים שנרקחו בשמונה שנות עבודה, שמתיימר להסדיר את אחד התחומים המרכזיים בממשק שבין משפט, כלכלה וחברה. חוק שמחליף שתי פקודות מנדטוריות עתיקות - פקודת פשיטת רגל, שעוסקת ביחידים, ופקודת החברות, שעוסקת בתאגידים.
היומרה הזו נתקלה כבר בשלבי החקיקה בהתנגדות עזה, למשל מצד השופט איתן אורנשטיין, שתקף את הבסיס המקורי להתנעת החוק - אימתי מוגדרת חברה כחדלת פירעון. החוק ביקש להחיל מבחן פשוט, ודאי וקל לתפעול, המבחן התזרימי: לא שילמת - אתה חדל פירעון. בין שאתה לא יכול לשלם, ובין שאינך רוצה.
השופט אורנשטיין צילום: יריב כץ
אורנשטיין התקומם פעמיים: כלכלית - לא ראוי להכניס לסביבה המועדת לפורענות של חדלות פירעון חברה שנכסיה עולים על סך התחייבויותיה; משפטית - לא ראוי ליטול את שיקול הדעת והגמישות של השופטים בהכרעה מתי להגדיר מצב כחדלות פירעון. וזו המשמעות העמוקה יותר של הדיון: האם החוק או השופט במרכז, האם יש לשאוף למקסימום הסדרה חקיקתית או להותיר מקסימום שיקול דעת שיפוטי. נקודת המוצא של החוק היתה מקסימום חוק, ואילו הפשרה הסופית הסיטה את המחוג למעורבות מוגברת של השופט. וגם של עורכי הדין - כי חזרת המבחן הנכסי על חשבון התזרימי תסרבל את הכניסה להליך בגלל הצורך בחוות דעת כלכליות על מצבה של החברה, במועד הפירעון וגם במועדי פירעון עתידיים. וחוות דעת, הניסיון מלמד, הן "מדע מדויק" – כל אחד מקבל בדיוק את מה שהזמין.
3. צדק חלוקתי: המדינה והבנקים יוותרו על כספם, לטובת נושים קטנים יותר
בתחום פירוק והבראת חברות כמעט לא חל שינוי לעומת המצב הקיים. שינוי חשוב בכל זאת הוא בניסיון ל"צדק חלוקתי" חדש מקופת הנשייה, ויתור מסוים של המדינה והבנקים לטובת ההסדר בין החייב לנושיו. גם אם החייב, ולעתים גם נושיו, חטאו ברשלנות - יממנו הכיסים העמוקים של המדינה והבנקים את הכישלון הזה. החידוש הזה מתקשר להיבט האנושי־חברתי העמוק יותר של החוק, שממוקד בחייב הפרטי, שמרכז את הדרמה הגדולה ברפורמה, שלהגשמתה נדרש ההיפוך הקונספטואלי שעליו הצביע אבי ליכט, לשעבר המשנה הכלכלי ליועץ המשפטי ומהוגי החוק החדש: "הנחת העבודה שלנו היא שרוב המסתבכים הם קורבנות תמי לב לתאונות כלכליות ולא רמאים וגנבים. אם מתוך מאה חייבים יש עשרה רמאים ותשעים תמי לב, עלינו לבנות חוק שיסתכל על התשעים ולא על העשרה".
לעניין זה מעניין להצביע על הקונספציה ההפוכה בדיני המס, שרואה את הרוב הגדול כרמאים, ולכן חוקי המס מתורגמים למרדף בירוקרטי ופלילי נוקשה. חוק חדלות הפירעון החדש מבקש לנטרל את הממד הענישתי, הבירוקרטי, האינסופי אחר החייבים, ולהאיר להם את האור בקצה מנהרה שכרגע חסומה מבחינתם. זאת, בין היתר, בחילוצם באמצעות "הפטר" אחרי ארבע שנים. ההסדר הזה עלול להיטיב עם הרמאים שיידעו להסתיר את רכושם עד קבלת ההפטר. מתנגדי החוק מכנים אותו "גן העדן לחייבים" בגלל היתרון המסוים הזה שהוא מקנה לרמאים, והשאלה העקרונית היא אם היתרון הזה מוצדק אל מול הבשורה החברתית והישועה הכלכלית שנשקפת לחייבים תמי הלב. ואם כבר מחליפים דיסקט, אז למה שגם חוקי המס לא יישרו קו וישונו בהתאם להכרעה בוויכוח הפילוסופי העתיק שיצר האדם, המסתבך בחוב או מעלים המס, טוב ולא רע מנעוריו.
