החוק להטרלת הדיון הציבורי

אתמול נודע שראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לבטל את פיצול תאגיד השידור הציבורי. לכאורה התקבלה החלטה מנומקת, שנובעת מהרצון לא לפגוע באפשרות לארח את האירוויזיון בישראל. גם התוצאה הסופית רצויה, שכן מתכונתו העצמאית של התאגיד תישמר. הבעיה טמונה בנזק שנגרם ליכולת לנהל עימות ערכי־עקרוני, שמבוסס על תפיסות עולם מנומקות ומושתת על עובדות אמת. והנזק הזה לא נגרם במקרה.

רק לפני שנה, כשנחקק התיקון הבהול לחוק שפיצל בין תאגיד השידור לחברת החדשות, דובריו של נתניהו דיברו בדם לבם על חיוניות המהלך. ח"כ דוד ביטן נשבע בשם ההגנה על עיתונאי רשות השידור וחזר והדגיש את חשיבות הפיקוח המקצועי על חברת החדשות. שר התיירות יריב לוין תקף את הניסיון לבלום את החוק וקרא בבוז "למנות שופט לשר התקשורת שיקבל החלטות". שרת התרבות והספורט מירי רגב מלכתחילה לא הבינה מה הטעם בתאגיד שלא ניתן לשלוט בו.

לא ניתן היה לטעות בעמדות הנחרצות, ותיקון החוק אכן עורר עימות פוליטי גדול. האופוזיציה התגייסה, איתן כבל הגיש בג"ץ, שר האוצר משה כחלון הותקף כמי שמאפשר את המהלך, עיתונאי התאגיד יצאו להפגין ועשרות מאמרים פובליציסטיים בעד ונגד התפרסמו בעיתונים.

חלפה שנה, ונתניהו התחרט. התעורר בוקר אחד, כינס ישיבה, והחליט שהוא והפיצול כבר לא. התוצאה המיידית היא הגחכה של הדוד ביטנים, היריב לוינים והמירי רגבים, שטיעוניהם הנלהבים נקברו בלי הנד עפעף. אלא שבכך אין חידוש גדול. נתניהו מיומן בנטישת נאמניו מאחור, וממילא יריקות בפרצופיהם של חנפניו אינה בעלת עניין ציבורי.

נטע ברזילי באירוויזיון 2018 צילום: רויטרס

הוויכוח הפוליטי הופך למיותר

הנזק האמיתי שיצרה קבלת ההחלטות העקומה של נתניהו טמון בהטרלה של הדיון הציבורי. תהליך העומק, שקשה יותר לשים עליו את האצבע, הוא ריסוק האפקטיביות של ויכוח פוליטי אמיתי, עד כדי ייתור שלו לחלוטין.

אירוח האירוויזיון אינו יכול להיות נימוק אמיתי לביטול חוק כה דרמטי. תחרות שירי פופ, נוצצת ככל שתהיה, אינה עילה לקואליציה לסגת מעניין שעד לפני רגע היתה מוכנה להתאבד עליו. המסקנה היחידה שאליה יכול להגיע האזרח המעורב היא שמלכתחילה כל העסק לא התנהל בכנות. שאם אירוויזיון חד פעמי מחק הכל, הרי שמלכתחילה תיקון החוק לא היה באמת בנפשם של מציעיו.

רה"מ בנימין נתניהו. משחק ציני על גב האזרחים צילום: יריב כץ

אם כך, הרי שהאזרח היה שותף אמוציונלי, גיבש עמדות ונלחם עליהן בעימות אידיאולוגי שלא באמת התרחש. משחק ציני התנהל על גבו, אינטרסים רגעיים הוסוו כעקרונות, והוא נאבק ביריבים שלא באמת היה אכפת להם.

התהליך הזה, שבו השלטון מסתער על נושא שנוי במחלוקת, הופך אותו למדורה לוהטת, ולבסוף נסוג בדרך אגבית כי הנסיבות השתנו או סתם ירד החשק, הוא הטרלה של הדיון הציבורי. כל מהלך כזה מגחיך עוד קצת את ההנמקה האידיאולוגית, כי מתברר שלא אידיאולוגיה היתה כאן אלא רק מראית עין שלה. ומי שטרח ולקח חלק בדיון הציבורי למעשה השחית את זמנו לריק.

באותו אופן, פסקת ההתגברות היתה לרגע הנושא הטעון ביותר, ומיד אחר כך בכלל לא; גירוש מבקשי המקלט היה עניין שמוכנים ללכת עליו לבחירות, ואז הורד לדרגת נושא זניח; ו"החוק הצרפתי", שמונע חקירת ראשי ממשלה, הוצג לרגע כיסוד חוקתי חשוב ואילו היום איש אינו זוכר מה הוא.

רוחו של טראמפ

דונלד טראמפ המציא את חירבוש הדיון הציבורי. ההטרלה הטראמפית מבוססת על איון העובדות. תחת כהונתו אין לאמת כל חשיבות. טענות שקריות מוצגות כאמת לאמיתה, ולכן העימות מולן – ומול עמדות הממשל - הופך בלתי אפשרי. נתניהו, להבדיל, מאיין את האידיאולוגיה. הוא ושלוחיו אינם מהססים להשמיע פעם אחר פעם נימוקים כבדי משקל לכאורה, רק כדי לסגת מהם בעת הצורך. הנסיגה אולי מגחיכה אותם, אבל בו בזמן מאירה באור מגוחך לא פחות את מי שחשב שהוא נאבק בהם. והתוצאה היא אותה תוצאה: קושי לזהות את האמת, ובעקבותיו קושי גדול להתעמת מולה.

דיון ציבורי שמבוסס על ערכים ותפיסת עולם אמיתיים הוא מאבני היסוד של הדמוקרטיה. הוא מפתח לליבון פערים ולבחירה מושכלת של השלטון. כשאין אפשרות לנהל דיון כזה, כשהממשלה מטרילה את האידיאולוגיה, הנזק גדול אפילו יותר מאי אירוח של האירוויזיון.