גליצ'יות: הגרסה הנשית לכדורגל מוצלחת יותר

שעת ערב. קולות רחוקים של מכוניות וצעקות עידוד מהצד. שתי נשים עומדות זו מול זו בקצה המגרש. אחת שוערת, אחת בועטת לה פנדל. אם זה היה סרט של טרנטינו, מישהי הייתה יוצאת משם מחוררת. הברכיים של השוערת כפופות, היא מקפצת מצד לצד, מנסה לנחש לאן הבועטת תכוון. הבועטת צועדת כמה צעדים לאחור, לוקחת נשימה עמוקה, ואז מתקדמת אל הכדור במהירות. הרגל כבר באוויר, צוברת תנופה, ואז, ברגע הקצר הזה, חולפת בראשה המחשבה: איך היא הגיעה לשם? למה היא זו שבועטת? והאם בזמן ובנסיבות אחרות היא בכלל יכלה להיות זאת שמתגוננת?

או כדורגל, או בת

פלאשבק לבת ים, שנות התשעים. אני גרה ברכבת של שיכונים, מהסוג שהיום סלבים מפורסמים חוזרים אליהם בתוכנית ראיונות כדי להצביע על החלון ולומר "כאן גדלתי, עם גברת אוחנה ובוריס הצורח מקומה 4". אבל בת ים שלי היא לא בוריס הצורח, אלא אני ואחותי התאומה. אני משתייכת לכדורגל עם הבנים, היא משחקת קלאס על בלטות לא יציבות עם הבנות.

רות אלבז צילום: מור ארקדיר

החלוקה הברורה הזאת, נטולת הספקות, גרמה לי לשאוף להיות גבר. גבר מלא. גבר של כדורגל. כל השכונה קראה לי "גבר", ונשאבתי למשחק. החצאית הפכה למכנסיים רחבים, הקוקו נאסף לתוך כובע. הייתי מאושרת שאני לא עוד בת, שאני חלק מהבנים עכשיו. בעצם הפנמתי את הדיכוי: אם את רוצה לשחק כדורגל, תשתלבי בעולם של הבנים.

מחיקת הזהות הזאת לא חדשה ולא נעלמה. רק לפני כמה חודשים קראתי על ילדה מכוכב יאיר שרצתה לשחק בקבוצת הכדורגל של הבנים בכיתה, נענתה בשלילה ונאלצה לצאת למאבק.

ברמת הנשיא בבת ים לא היתה דילמה. אם רצית לשחק כדורגל, לא יכולת להיות בת.

מהר מאוד הכדורגל הפך אותי לגבר קטן. הגינונים הפכו גבריים, בסגנון בת ים של שנות התשעים. התחלתי לירוק על הרצפה, לקלל. הרגשתי חזקה יותר מכל הבנות בשכונה.

אבל עדיין הייתי בת. אני זוכרת שאמרי הרומני, גדול ממני רק בשנתיים, לימד אותי לעמוד בשער. הוא שפשף את כפות הידיים שלו זו בזו, כופף ברכיים, ואז הסיט את השיער שלו מהפנים כדי שיוכל להתרכז בכדור. עשיתי אותו דבר, שפשפתי כפות ידיים, כופפתי ברכיים, אבל היה לי פוני. והפוני התעקש לחזור למקומו, כאילו בכוונה מפריע לי, צועק לעברי "את בת!".

כדורגל היה האהבה הכי גדולה שלי, שהחזיקה מעמד מגיל 7 עד 12 ואז פשוט התפוגגה. בגיל 12 גדל לי הציצי (מי ישמע כמה), והפטריארכיה כפתה עליי להתיישר איתה. אני "אישה" עכשיו, אישה שהולכת לאולפנה עם חצאיות, אישה שמתרגשת מבנים, שרוצה לשים שחור בעיניים וסומק. אני לא יכולה לשחק כדורגל, כדורגל זה של בנים. הם לא ירשו לי. החברה לא תרשה לי. הכדורגל לא יכול לשנות את החוקים שלו ולהתכופף כדי שאני אכנס אליו. מאז עבר יותר מעשור שבו לא שיחקתי כדורגל.

רות אלבז בפעולה. כבר לא בבת ים, כבר לא חייבת להיות "בן" צילום: מור ארקדיר

או כדורגל, או מלחמה

אני שונאת לצפות בכדורגל. לא יודעת למה, אף פעם לא באמת הבנתי. הרי את המשחק אני אוהבת, ולכאורה התבקש שההיעדרות הכפויה שלי מהמגרשים תהפוך אותי לאוהדת כורסה. אלא שהיא כנראה פעלה הפוך. זה לא שכדורגל בטלוויזיה משעמם אותי, ואם אני נתקלת במקרה במשחק אני במתח מהתחלה עד הסוף. אבל לפעמים אני חושבת שזה כמו לראות קטטה המונית באילת. אתה מגלגל עיניים ואומר: נחמד אבל לראות כבר ראיתי כאלה. עדיף לשחק.

היום, בגיל 30 ואחרי אינספור בעיטות וולה בתקרת הזכוכית, הצטרפתי לקבוצת כדורגל שכולה בנות - ומעולם לא הרגשתי יותר שייכת לזהות המגדרית שלי. הפעם השייכות לא נכפית עליי. אני אישה בעולם גברי, אבל יש לי מרחב פעולה להחליט לאן אני רוצה להשתייך. אני יודעת להקפיץ, אני יודעת לבעוט (רגל רלוונטית בהחלט), אני יודעת מה זה נבדל. אני לא צריכה להתנהג כמו גבר כדי לשחק כדורגל.

הפער שבין לשחק כדורגל בהוויה גברית לבין לשחק אותו בהוויה נשית, לא השתנה. אני השתניתי. ואני מקבלת את עצמי ואת הכדורגל שלי שלם יותר.

אבל מה לעשות, כדורגל זה עולם דימויים של כובש ונכבש. עולם שבהגדרתו מכיל את ההגדרות הישנות של גבר ואישה: גישוש, חדירה, כיבוש. בעולם הזה אין נשים. הוא גברי לחלוטין, ונשלט על ידי גברים וגבריות. כדורגל הוא תחרות על שליטה בשטח, מאבק על כיבוש, קרב שתכליתו לגבור – מלשון גבר – על היריב (אם ככה הם לומדים לחזר ולכבוש, כדאי שנשים יצפו יותר במשחק כדי שיבינו באילו טקטיקות משתמשים כדי לחזר אחריהן).

אם כדורגל הוא רק מלחמה, האם נשים שמשחקות כדורגל מקבלות על עצמן תכונות גבריות, או שאפשר ליצור משחק כדורגל נשי? למה בעצם שהמשחק לא ישתנה? למה רק אני צריכה? הרי כשאני משחקת כדורגל עם החברות, אנחנו חוליגניות קטנות שבאות לעשות אהבה עם הכדור, לא מלחמה. בדרך לכדורגל, הקיבה שלי מתהפכת מפרפרים כמו בדייט ראשון, לא כמו לפני יציאה לקרב. כדורגל בהחלט יכול להיות משחק נשי.

או כדורגל, או אהבה

אני מול השוערת, עומדת לבעוט. משעשעת אותי המחשבה שאני המחליטה כרגע. אני זאת שיכולה לבחור לאיזה כיוון ובאיזו עוצמה אני מתכוונת לבעוט, והיא, חסרת אונים, עומדת ומחכה לי. היא יכלה להיות בצד שלי, ואני בצד שלה, אבל כרגע הכוכבים אומרים אחרת ואני עושה עוד צעד קדימה. כל כך הרבה אחריות מוטלת על שתינו, לחץ בלתי נסבל, חשש לפשל. לא ברור איך גברים מצליחים לצלוח את המשחק הזה.

כדורגל הוא מערכת יחסים ענקית של זהות ושל הדדיות. לכל שחקן יש תפקיד, ויחד הם יוצרים ישות מגובשת שנעה עובדת יחד נגד הישות שיוצר היריב. כשאני עומדת לפני הפנדל, אני מבינה שאין "אני" ו"היא", יש שתינו יחד, במצב הישרדותי, נאבקות לא להיכשל, לא לפשל, לא לאבד את כל מה שיש לך. ששתינו בסך הכל שחקניות במשחק שחמט עם כדור, עם אגו ואיד שמסתירים לנו ומציפים אותנו ברגשות. תמיד אחת תהיה יותר, תתקוף יותר, והשנייה תקפץ במקום עם חור בבטן. זה לא משנה, כל עוד נזכור ששתינו שחקניות במשחק. אולי יהיה גול, אולי לא. זה לא מה שחשוב באמת.

ואז אני בועטת.

הכותבת היא תסריטאית, קומיקאית ואושיית רשת