עלייתו ונפילתו של ארדי גולדמן, מלך חיי הלילה של פרנקפורט

"אני יהודי, ילד בעייתי, אדם מפורסם ואחד שלא מסכים להוריד את הראש בשביל אף אחד. אני מרגיש שרוצים לתלות אותי כי אני היהודי העשיר. האווירה פה בגרמניה משתנה כמו בפריז ובמקומות אחרים". ארדי גולדמן, יזם הנדל"ן הצבעוני שהקים לתחייה את מזרח פרנקפורט וייסד את רשת המלונות המצליחה 25hours, מסרב לסתום את הפה. החודש, בתום משפט ממושך, החל גולדמן לרצות עונש מאסר של כשנתיים וחצי על מתן שוחד. "השנה החולפת היתה האחרונה שלי בגן עדן", הוא אומר בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

גולדמן (55) התנהל בחייו כמו רוקסטאר. החל במראה הלא שגרתי שלו — חנוט בחליפות צבעוניות, מגפי בוקרים וצעיפים אופנתיים ומוסתר מאחורי שיער ארוך, זיפים ומשקפיים עבים — עבור בהימורים העסקיים שעשה במהלך הקריירה, וכלה בגישת ה"לא שם פס" שלו, שתמיד סיפקה חומרים לקרקס התקשורתי שהתחולל סביבו. "אני לא פוליטיקאי שחושב איך יתקבלו דברים שאגיד", הוא מעיד על עצמו. איכשהו תמיד הצליח לצאת מהבורות שבחייו.

והקשיים היו שם מההתחלה. אביו, בנימין גולדמן, היה ניצול שואה שאיבד את משפחתו במלחמה, ונישא בשנית לאמו של ארדי, שרה. כשהיה גולדמן בן 5, נסעה המשפחה לחופשה בבלגיה, שם נקלעה לתאונה קטלנית שנטלה את חיי אביו ושתי אחיותיו. ארדי היה הניצול היחיד ונותרה לו רק אמו, שלא יצאה עמם לחופשה. אחרי חודשים רבים של אשפוז בבית החולים עברו השניים לתל אביב לנסות את מזלם ולחיות לצד אחותה של שרה, שגרה כאן. אך בתוך שלוש שנים הם ארזו את המזוודות וחזרו לפרנקפורט.

גולדמן. "אני לא פוליטיקאי שחושב איך יתקבלו דברים שאגיד"

המשפחה התקיימה משלושה מבנים מסחריים בפרנקפורט, שהוריש לה האב. אבל גולדמן הצעיר העדיף לבלות ולבזבז את כספי הירושה על טיול מסביב לעולם, עד שבגיל 24 הבין שעליו להתעשת ולטפל בביזנס, כשאחד המבנים שבבעלותו היה חייב לעבור שיפוץ. גולדמן החליט להוסיף למבנה טאץ' אישי ונגיעה של מגניבות — הוא צבע את חזיתו באדום, ועיטר אותה בשיר של המשורר הצ'כי רילקה. שם נפתח לו התיאבון לעסקי הנדל"ן, שהפך אותו ליזם משפיע.

"העסק העצמאי הראשון שלי היה לקנות דירה ישנה עם נוף", נזכר גולדמן. "חידשתי אותה בסגנון שבו נבנתה 100 שנה קודם, בתקופה שבה חיפשו רק דירות מודרניות. בשנות השמונים אף אחד לא התעניין במבנים לשימור, ובתים ישנים נהרסו. היום כולם מבינים שזה לא ארכיטקטורה אלא אומנות, כמו שבתי הבאוהאוס בתל אביב נהפכו ליקרי ערך.

"אני קורא לעצמי ריאליסט מהרחוב, כי קניתי את הנכס, ועבדתי עליו בעצמי במשך שישה חודשים עם חברים שלי, כי אז עוד לא היה לי כסף לשלם על העבודות", הוא מספר. "נכון שהיה לי רכוש להתחיל ממנו, אבל חסרים עשירים שהתחילו עם משהו והרסו את הכל? קיבלת מאבא שלך מיליונים? עשה איתם משהו. בשלב הבא כבר קניתי בית שלם שחידשתי במלואו, ואז הגיעו מבנים נוספים".

גולדמן ועורך דינו ביום הרשעתו, פברואר 2015. "אבי היה ניצול שואה, לכן לעולם לא אלשין על אחר" צילום: אי.אף.פי

גולדמן היה מהראשונים לזהות את הפוטנציאל של אוסטאנד, אזור מזרח פרנקפורט שבשנות השמונים נחשב סוג ב'. "אני מריח דברים שמתבשלים בערים גדולות, ואז החלטתי לפתח אזור שראיתי שאף אחד לא הולך אליו. למקומות כאלה אני אוהב ללכת", הוא מסביר. "אנשים הם עדריים, קל להצליח באזור טוב שאליו כולם הולכים, אבל אני נמשך לאזורים תעשייתיים, מקומות שרואים בהם את העבר ואני יכול להביא אליהם את העתיד. האזור במזרח פרנקפורט עשה אותי מפורסם, כי שם לא הייתי רק היזם והמפתח אלא גם מי שמנהל ממש את הסצנה".

ובשיאה של הסצנה, באמצע שנות התשעים, זכה גולדמן לכינוי "המלך של אוסטאנד", משום שהיה האיש שהזריק חיים לשכונה המוזנחת, ריצף את רחוב האנובר (Hanauer) בפאבים טרנדיים לצד משרדים ושלט בחיי הלילה עם שורה של מועדונים.

ב־2008 הוא חבר לעוד שלושה שותפים לצורך הקמת רשת המלונות המצליחה 25hours, שמתמחה בעיצובים לא שגרתיים, כוללת סניפים בגרמניה, אוסטריה ושוויץ, וכעת מתרחבת לאיטליה ודובאי. "אלה לא רק מלונות מעוצבים אלא מלונות שמספרים סיפור", מבהיר גולדמן. "התחלנו עם מלון גולדמן בפרנקפורט, אחר כך פתחנו מלון ליווי'ס עם חדרים מעוצבים בהשראת חברת הג'ינסים, וכשהגענו לחמישה מלונות כולם דיברו עלינו".

"גולדמן מתמודד באופן לא בוגר עם מצבי קונפליקט"

ב־2005 החלה הפרשה שהובילה את גולדמן בסופה לכלא. קבוצת משקיעים בהובלת גולדמן זכתה אז במכרז לחכירת 35 אלף מ"ר בשדה התעופה של פרנקפורט, וב־2009 השיקו את "קרגו סיטי דרום", מרכז לוגיסטי שהשתרע על פני שליש מהשטח. מדובר בנכס ששווה זהב והכניס לשותפים בקבוצה 27 מיליון יורו בשנות פעילותם (עד 2011, שבה מכרו את המרכז הלוגיסטי ליוניון אינבסטמנטס), שמתוכם 14.4 מיליון יורו הגיעו לכיסו של גולדמן.

שדה התעופה בפרנקפורט. הבטחה לשוחד של 3 מיליון יורו הניב הכנסות של 27 מיליון יורו צילום: אי.פי.איי

ב־2012 החלה המשטרה לחקור את החשדות כי בכיר בפרפורט (Fraport), החברה המפעילה את שדה התעופה של פרנקפורט, קיבל הצעה מגולדמן ושותפיו לשוחד בסך 2.8 מיליון יורו כדי להבטיח את זכייתם במכרז. בפועל שולמו רק 433 אלף יורו, שהוסוו כ"עמלת תיווך" והועברו דרך מתווך נדל"ן שנהפך עד מפתח בתביעה.

"המשקל של הראיות כבד מאוד, כך שבית המשפט לא היה יכול לפסוק אחרת", כתב ראש חבר השופטים כריסטופר ארהרד בגזר הדין שניתן ב־2015. הנאשמים נדרשו להחזיר את כל רווחיהם מהמרכז למדינה, ועל חלקם נגזרו עונשי מאסר. גולדמן קיבל שנתיים ושמונה חודשים בכלא.

בשבוע שבו נגזר דינו פורסם בתקשורת כי הוא מכר לשלושת שותפיו ברשת 25hours את רוב מניותיו. "לא את כולן", הוא מדגיש, "ועשיתי זאת כי הייתי צריך כסף". בשנים שקדמו לכך הוא נפטר משבעת המועדונים וחמש המסעדות שבבעלותו. "זה לא נבע ממשבר", הוא מתעקש. "עשיתי את זה 20 שנה, אני עדיין צעיר, אבל אני בדרכי לשנות השישים בחיי, אין לי כוונה להיות סבא דיסקו".

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בין כותלי בית המשפט. בעיתונות הגרמנית כינו זאת "קרקס", "במת בידור" ו"אותנטיות שנהפכה לתוקפנות". גולדמן סירב לשבת במקומו בשקט, ולא הפסיק להתנצח עם השופט ארהרד בהערות שרק נהיו בוטות יותר ויותר.

כבר בדיון הראשון, כשארהרד נכנס לאולם וכל הנוכחים קמו כנהוג, גולדמן המשיך לשבת. מחווה שלא נעלמה מעיני השופט, שהעיר בציניות: "שבו בבקשה, כל אלה שעדיין לא יושבים'. בדיון אחר הטיח גולדמן בארהרד: "אני כבר לא יכול להקשיב לחרא הזה, אין לך מושג מה אתה אומר". כשהשופט דרש ממנו להירגע, הציע לו גולדמן בתגובה שיזרוק אותו מהאולם. ארהרד לא נענה לכך, ורק הפטיר: "גולדמן מתמודד באופן לא בוגר עם מצבי קונפליקט".

"השופט איננו איש עסקים", מסביר גולדמן את מדוע השתלח בו: "הוא מנסה לשפוט אותי על נושאים שהוא לא מכיר ולהסביר לי מה לא בסדר בפרויקט בתחום שאני עובד בו כבר עשרות שנים. שופטים בטוחים שהם יודעים הכל, אבל איך הוא יכול לשפוט אותי, אם מעולם לא בנה דבר בעצמו? אי אפשר להשוות פרויקט לוגיסטי מורכב לבניית דירה. אמרתי לו 'סלח לי אדון שופט, אתה לא יכול להשוות חללית ששולחים לירח לטיול אופניים'".

מימין: מועדון King Kamehameha שהיה בבעלות גולדמן, והשירותים במלון גולדמן במזרח פרנקפורט. "אני אוהב לפתח אזורים שאף אחד לא הולך אליהם" צילום: גטי, Stephan Lemke

עימות נוסף בין השניים נרשם סביב דיון שנקבע ליום כיפור. "ביקשתי מעורך הדין שלי להבהיר שאני, כיהודי, לא יכול לבוא לדיון הזה", הוא מסביר. "הזמן עבר ועורך הדין נמנע מלבקש, ואני לא רציתי בעיות, אז הגעתי. אבל כשנגמר הדיון שאלתי את ארהרד: 'שופט יקר, האם היית עורך דיון ביום חג נוצרי כמו חג המולד?', הוא השיב: 'מובן שלא'. אז אמרתי לו שאני כיהודי, בן לניצול שואה מהגטו הפולני, הודעתי שלא אוכל להגיע ביום הזה, ובכל זאת הדיון התקיים. הוא אמר 'סליחה מר גולדמן, לא ידעתי את זה'. ראיתי שהוא באמת מצטער".

גולדמן סירב להודות באשמה. לדבריו, "אלמלא הייתי יהודי, לא הייתי נענש בכזאת חומרה. יכול להיות שסוכן הנדל"ן שלי ב־25 השנה האחרונות היה מעורב בשחיתות כלשהי מאחורי גבי כדי להשיג יותר לעצמו — אינני יודע ואין לזה קשר אליי. וגם אם הייתי יודע, לא הייתי אומר כי אני לא מלשן והחוק הגרמני לא מחייב אותי להיות כזה. אבי היה ניצול שואה, ואני לעולם לא אלשין על אף אחד. רוחו של אבי לא מאפשרת לי אחרת".

"היהודי הקטן בביוטופ של פרנקפורט"

"מה לעזאזל הוא בית?" ("?What the fuck is Heimat"). הכתובת הזאת מתנוססת על קיר משרדו של גולדמן בתוך שעון בצורת בקתה, שמעוטר בלב ורוד וראש צבי כסוף. השאלה הזאת היא מוטיב שליווה את גולדמן בחייו ובעסקיו. "בניתי את מה שהיה חסר לי בעיר פרנקפורט", הסביר בעבר את המוטיבציה לפרויקטים שבחר. את עצמו הגדיר לא פעם בפרובוקטיביות "היהודי הקטן בביוטופ של פרנקפורט".

אתה טוען שזאת אנטישמיות שהכניסה אותך לכלא. חשבת לעשות עלייה אחרי שתצא ממנו?

"לא, לא. גרמניה היא הבית שלי, אפילו שהימין הולך ומתחזק בכל אירופה. אני מחובר לתרבות, לקולנוע ולתיאטרון פה, זאת שפת האם שלי.

"חוץ מזה אני מגיע לישראל לעתים קרובות. אני אוהב מקומות עם הרבה לב, ובישראל יש רבים כאלה. קולנוע אלנבי בתל אביב היה משהו קסום פעם. יש מקום בנמל הישן שכל כך אהבתי, שממש בכיתי בו. ואני אוהב מאוד שירים בעברית, משירים ישנים כמו "יושב על הגדר" של אריק איינשטיין עד "חברות שלך" של עומר אדם".

מי יטפל בעסקים שלך כשתהיה בכלא?

"אני מאמין בשורה 'קה סרה סרה'. מה שיהיה, יהיה. אני עוד לא יודע איך העסק יתנהל, אבל לא מודאג. עדיין יש לי אחוזים ברשת 25Hours, שפותחת עכשיו מלון בפירנצה, ואני פותח עוד מלון, שלא באמצעות הרשת, במיורקה. אני מאמין שאהיה נגיש לעסקים. זאת לא הפעם הראשונה שאני מתמודד עם קושי. כשיש לך הרבה רעיונות והרבה עסקים, תמיד יש בעיות. אבל אני עובד 24 שעות, אפילו כשאני ישן וחולם".

יש בך חרטות?

"הדבר היחידי שאני מתחרט עליו הוא שלא הבאתי ילדים לעולם. אני כבר בן 55 ולא מאמין בלהביא ילדים בגיל מבוגר. אני לא מהעשירים שמביאים ילד רק כדי להשאיר אחריהם משהו. תמיד הייתי כל כך עמוס בעבודה עד ששכחתי להביא ילדים. יש לי חברה, אבל היא בת 45, גם היא מבוגרת מדי לילדים, אז אני לא חי בשביל להביא ילדים אלא בשביל לחיות. עדיף לי להשאר עם בת זוג שאוהבת אותי כל כך מאשר להיות עם בת זוג צעירה רק בשביל להביא ילד".

אתה לא מפחד מהכניסה לכלא?

"אני לא מהמסתכלים לאחור. ודאי שיש בי פחד, אבל אם אתה מטפס על הר ומסתכל כל הזמן למעלה, אתה לא חי בפחד. רק אם תסתכל למטה, תחשוב שאולי תמות. גם אם אלך לכלא, אהיה בסדר".

ואולי גם ינכו לך חלק מתקופת המאסר על התנהגות טובה.

"אני לא מפורסם בהתנהגות הטובה שלי".

סייע בהכנת הכתבה: עומר כביר