נשארו לבד בגן: מאבקן של המטפלות במשפחתונים של משרד הרווחה

אשדוד

"לא יכולתי להרשות לעצמי לשבת שבעה"

"כשהגעתי לכאן ב־1994, לא היה פה כלום. לא כבישים, לא תאורת רחוב, רק חולות", מספרת אורלי בליץ' (58) מאשדוד, מטפלת במשפחתון לגיל הרך של משרד הרווחה. "המשפחתונים נועדו לאוכלוסייה חלשה כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד. גנים פרטיים עלו הרבה מאוד כסף". היא מצביעה על אחד הילדים: "אמא שלו, יש לה שלושה ילדים והיא אם חד־הורית. היא משלמת למשפחתון 100 שקל בחודש, והמדינה את כל השאר". היא מצביעה על ילד אחר ומספרת שאמו התאבדה על רקע דיכאון אחרי לידה, ואביו מגדל אותו לבדו. "גם הוא משלם סכום מאוד זעום".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

אורלי בליץ'. "בשבעה על אמי, מטפלות אחרות טיפלו בילדי המשפחתון שלי, אחרת לא הייתי מקבלת שכר" צילום: עמית שעל

רוב המשפחתונים ממוקמים ביישובי הפריפריה - 40% מהם במגזר הערבי, ו־30% במגזר החרדי. אולם ישנם משפחתונים גם בשכונות המוחלשות של הערים הגדולות. כך למשל, בתל אביב פועלים כ־40 משפחתונים, רובם המכריע נמצא בדרום העיר וביפו, בירושלים פועלים כ־500 משפחתונים, ובבית שמש יותר מ־100.

במשפחתון הדו־לשוני של בליץ' מטופלים חמישה ילדים בני שלוש, ארבעה בנים ובת אחת. בזמן הביקור שלי היא מעבירה הדרכה לילדים על ההבדלים בין גדול לקטן בשפה הרוסית. אחר כך היא מראה לי תעודה המעידה כי היא מטפלת מוסמכת לגיל הרך. אשת מקצוע עם תעודה. יש ברחבי הארץ 3,700 מטפלות כמותה, נשים מוחלשות שמועסקות בידי משרד הרווחה, אך אינן שכירות. הן עובדות יותר מ־10 שעות ביום, ושכרן המצומק (בקיזוז רכיב ההוצאות המגולם בו) מגיע לכ־26 שקל לשעה, כלומר מתחת לשכר המינימום (העומד כיום על 28.49 שקל לשעה), ואין להן תנאים סוציאליים בסיסיים.

שר הרווחה חיים כץ. הפיקוח גבר, השכר קפא צילום: עמית שעל

"אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מקבלות שכר לפי מספר הילדים שיש במשפחתון, ואם יש אצלנו פחות מחמישה ילדים, אף אחד לא משלים לנו את הסכום שאנחנו מפסידות. וכל ילד זה חמישית מהשכר", מספרת בליץ'. "כשאמי הלכה לעולמה לא יכולתי להרשות לעצמי לשבת עליה שבעה. אף אחד לא היה משלם לי על השבוע הזה. למזלי, מטפלות אחרות באזור הסכימו לקחת אליהן את הילדים מהמשפחתון שלי, ואמרו שאם יקרה להן מצב דומה, אעשה את אותו דבר. לרוב המטפלות אין פנסיה. אני הפרשתי לעצמי, אבל יש מטפלות שלא יכולות להרשות לעצמן כי הן זקוקות לכל שקל".

בני ברק

"המאמץ שלי לא שווה לתמורה שאני מקבלת"

רחוב חיד"א בבני ברק הוא מחזה לא נעים לעין. החצרות של הבניינים הכעורים עמוסות בזבל ושקיות פלסטיק, שאף אחד לא מפנה. בקומה השנייה של אחד הבניינים מתנהל המשפחתון של רחל אברהם (61), בתוך סלון ביתה. שולחן קטן, צעצועים, צבעים ושאר אביזרים לפעוטות ממוקמים באמצעו לצד ספרייה תורנית. הקירות מסוידים וריקים, ורק תמונה יחידה של הרב ש"ך מעטרת אותם.

השעה אחת בצהריים, והילדים ישנים. אברהם מתפנה לשיחה קצרה עד שיתעוררו. אף שמוצאה תימני, היא מספרת, היא חונכה ולמדה בכל המוסדות החרדיים האשכנזיים. "אבי התפלל באותו בית כנסת עם הרב ש"ך והכיר באופן אישי את החזון־איש, מייסד העדה החרדית בבני ברק", היא אומרת. "אז לא היו כל ההפרדות שיש היום. ההפרדה בין אשכנזים לספרדים החלה כשיותר ספרדים נהפכו לחרדים ועברו לגור בבני ברק. היום האשכנזים חוששים מלהתערבב עם המזרחים, והנכדים שלי לא מתקבלים למוסדות שלהם".

אברהם למדה הוראה ועבדה כמורה, אך עזבה את המקצוע כי היתה צריכה לגדל את 11 ילדיה. הפתרון היה ניהול משפחתון של משרד הרווחה בביתה. "הילדים שלי היו יחד איתי וזה עזר לי לפרנס. כשהתחלתי לפני 35 שנה היו משכורות נהדרות וחשוב לי שיידעו את זה. מכיוון שהיה מחסור בפעוטונים, הורים היו צריכים לנסוע קילומטרים כדי לשים את הילדים במסגרת, והמשפחתונים היו הפתרון המוצלח ביותר עבורם.

"כיום יש 200 משפחתונים בעיר, אבל בעבר היו יותר. הכמות ירדה בגלל צורת ההעסקה הפוגענית. נשים מעדיפות לצאת מהבית ולהרוויח יותר מאשר להקריב את הבית ולהפוך אותו לפעוטון עבור פרוטות. זה הסלון שלי", היא מצביעה על השעטנז שבין הסלון לגן. "כשהמשפחתון מסתיים, אני משאירה אותו ככה. הילדים שלי יודעים שככה אנו חיים. בשישי יש כאן יציאת מצרים. הכנות כפולות לקראת שבת. צריך לקפל הכל ולהביא למצב של בית חרדי. פעם היה כאן שולחן מעץ, אך נאלצתי להתפשר על שולחן פלסטיק מתקפל וכיסאות פלסטיק.

"עם השנים הציבו בפנינו הרשויות עוד ועוד דרישות, והקשה שבהן היתה ששטחו המינימלי של הגן יהיה 12 מ"ר להפעלה של משפחתון לחמישה ילדים. כפי שאתה רואה יש כאן מעבר לזה, אבל רוב הבתים בבני ברק הם מאוד קטנים, ויש משפחתונים שאיימו עליהם בסגירה, מה שאילץ את המטפלות לרוקן את הבית מרהיטים כדי לעמוד בדרישות. אני בעד פיקוח ובעד החמרות אבל זה מצב בלתי אפשרי. המאמץ שאת משקיעה לא שווה את התמורה. אנחנו לא שכירות ולא עצמאיות וגם לא עוסקות זעירות. במס הכנסה לא ידעו איך לסווג אותנו. אני מקבלת את המשכורת שלי דרך העברת תשלום".

על הנושא הזה יוצאות המטפלות למאבק בימים אלה. הן דורשות להפוך לשכירות ולקבל תלוש משכורת מהמדינה עם כל התנאים הסוציאליים. לצורך כך הן פנו למשה גפני, יו"ר ועדת הכספים, שהניח לפני כחודש הצעת חוק הקוראת לראשונה להסדרת המשפחתונים על ידי משרד העבודה והרווחה והגדרתן שכירות לראשונה זה כ־30 שנות פעילות. על ההצעה חתומים 30 חברי כנסת מכל הסיעות, ובהם רוב חברי הרשימה המשותפת מצד אחד, ומהצד האחר גם בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי. לא חתימה טריוויאלית בהתחשב בכך שאפילו מקצת המשפחתונים שבהתנחלויות הם חרדיים.

מדוע המטפלות רוצות להיות שכירות ולא פשוט להעלות את השכר שלהן? "הלכה למעשה, המטפלות הן שכירות ולכן צריכות לקבל זכויות של שכירות", מסבירה נעה נוצני, רכזת מטעם כוח לעובדים העובדת בצמוד למטפלות. "העלאת השכר היא דבר חיובי, אך עדיין יישארו בעיות של חוסר ודאות כלכלית בהווה ובעתיד. פרט לכך, כל העלאה שאינה מאוד משמעותית לא תאפשר להן לחסוך לפנסיה ועדיין לא יהיו להן תנאים סוציאליים ראויים. אין ימי חופש, אין ימי מחלה. ואם המשפחתון לא מלא עד תום, שכר המטפלות יורד באופן דרמטי, כי כל ילד מהווה 20% מהכנסתן. מלבד זאת, כעצמאיות המטפלות אחראיות בעצמן לגביית כסף מההורים, ויש בעיית גבייה קשה באוכלוסיות המוחלשות, שהן מקבלות השירות במשפחתונים".

נעה נוצני. "העלאת שכר רגילה אינה פתרון טוב" צילום: טוהר לב ג'יקובסון

באר שבע

"זאת עבודת קודש, אבל התנאים מזעזעים"

"אחרי כל השנים הרבות במקצוע הזה, אני מתחרטת שבחרתי בו, אפילו שזאת עבודת קודש, פשוט כי התנאים מזעזעים", אומרת לי נינט ששון (55), בעלת משפחתון משכונה ג' בבאר שבע. "אני מקווה שעכשיו, אחרי 30 שנה של זלזול מתמשך בנו, כל חברי הכנסת יתמכו בהצעת החוק להעביר אותנו להיות שכירות של המדינה. אני כבר איחרתי את הרכבת, כי אני עוד מעט יוצאת לגמלאות, אז פנסיה כבר לא תהיה לי. אבל אני חושבת על המטפלות שיבואו אחריי ונמצאות במצוקה כלכלית כי המשכורות לא מספיקות. צריך להבין שאצלנו גם יש המון הוצאות חריגות. אני, למשל, מממנת על חשבוני את הביגוד לחלק מהפעוטות שבהם אני מטפלת. אני קונה להם בגדים, כי זו עבודה שאי אפשר להישאר אדיש למצב שהילדים נמצאים בו".

נינט ששון. "אחרי כל השנים הרבות במקצוע, אני מתחרטת שבחרתי בו. פנסיה כבר לא תהיה לי" צילום: Christopher Ayers

ההתאגדות של המטפלות החלה ב־2008. "התחלנו עם כמה מטפלות בסך הכל", מספרת לי עליזה ידעי, יוזמת איגוד המטפלות במסגרת ארגון כוח לעובדים ב־2008, שכיהנה כיו"ר ועד המטפלות והמשפחתונים עד פרישתה לפני ארבע שנים.

ידעי עבדה כמטפלת במשפחתון בבני ברק יותר מ־20 שנה, והבעיה הראשונה שבה נתקלה היתה לדעת כמה מטפלות כמותה יש בכלל. "לא ידענו כמה משפחתונים יש בארץ", היא נזכרת, "ניסינו לקבל את המידע ממשרד התמ"ת, אבל הם הערימו קשיים. אז לקחנו עלינו את המשימה, הרמנו טלפונים מעיר לעיר, למחלקות הרווחה, ושאלנו אם יש אצלן משפחתונים. נפגשנו עם מטפלות מכל רחבי הארץ, והצענו להן להתאגד. רכזות המשפחתונים, הממונות מטעם משרד הרווחה, סילקו אותנו, אבל לא היינו מוכנות לוותר".

למה התאגדתן בעצם?

"לא קיבלנו העלאה בשכר כבר 10 שנים, והפריע לנו שאיננו שכירות ולא עצמאיות. רצינו אבא ואמא שיגנו עלינו".

עליזה ידעי. "רצינו אבא ואמא שיגנו עלינו"

שכר המטפלות מורכב מתשלום עבור כל ילד במשפחתון בקיזוז ההוצאות הכרוכות בהפעלתו. אלא שבמשך השנים קפא שכרן של המטפלות, בעוד עלויות החשמל, המזון ויתר ההוצאות ההכרחיות האמירו ללא הפסק, עד ששכרן בפועל צנח מתחת לשכר המינימום. בזמן הזה התווספו גם דרישות רבות מהפיקוח, שעלויות יישומן הושתו על המטפלות: מלחצן מצוקה עד מטף כיבוי. במקביל סבלו מטפלות רבות מהלנת שכר - הכסף לשכרן הועבר באמצעות הרשויות המקומיות, ובאלו החלשות הוא עוכב ממושכות.

נקודת הזינוק להתאגדות היתה אסיפה של מטפלות בירושלים, שבה התאגדו 250 מטפלות חרדיות וחילוניות. "בהמשך הגענו למטפלות נוספות בראשון לציון, חולון ובת ים. סיפרנו להן על ההתארגנות בכוח לעובדים. עד לרמת הגולן הגענו אפילו".

ב־2009 ארגנו המטפלות שביתה של יום והפגנה מול בית משרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה) בתל אביב, שהסתיימה בהגדלת תקציב המשפחתונים השנתי - תוספת של כ־460 שקל בחודש לכל מטפלת. מאז ערכו המטפלות עוד שלוש הפגנות ושביתות של יום, והצליחו להשיג העלאות שכר נוספות וביטול גזירה שנועדה להשית עליהן את מימון החזרי המע"מ שההורים מקבלים ממשרד הרווחה. אולם ההישגים הללו אינם מספיקים. המטפלות עדיין משתכרות פחות משכר המינימום, ולא זכאיות לתנאים סוציאליים.

הפגנת המטפלות, יולי 2016. המדינה הערימה קשיים על ההתאגדות צילום: טוהר לב ג'יקובסון

ערערה

"כשעברתי ניתוח נאלצתי לשלם מכספי למחליפה"

הדרך לביתה של פתחיה מאסרווה בכפר ערערה שבוואדי ערה עוברת בכבישים צרים ומפותלים. ביתה נמצא בסמוך לאזור תעשייה ובו משחטת רכב גדולה. מאסרווה (56) מקבלת את פנינו בסלון ביתה. בחדר השני ממוקם חדר הילדים, שישנים בשעה זו של צהריים. "העבודה קשה. אנחנו עובדות יום מלא בלי הפסקה, ובסוף אין לנו כלום ביד. אין לנו אפילו ימי מחלה. אם אני חולה, אני מתקשרת לרכזת שלי והיא מעבירה את חמשת הילדים למשפחתונים אחרים. כשישבתי ימי אבל על הוריי, הייתי צריכה לממן את המחליפה על חשבוני. כשעברתי ניתוח נאלצתי לשלם מכספי למחליפה. יש מלא סיפורים כאלה בכל המשפחתונים, גם אצל היהודיות. אם קורה לך משהו פתאומי, את צריכה למצוא מטפלת מחליפה, ולא תמיד יש".

פתחיה מאסרווה. "המעסיקים כעסו על השביתה, אבל ההורים הבינו ורצו לעזור" צילום: עמית שעל

מאסרווה מספרת כי בשנים האחרונות החלה לכתוב סיפורי ילדים לגיל הרך, משום שלדבריה, יש מחסור גדול מאוד של סיפורים כאלה בשפה הערבית. היא התקבלה לסדנת כתיבה והחלה לתעד בסיפורים את חייהם של הפעוטות. את העלילות היא רוקחת ממצבים שונים שקרו במשפחתון שבו היא עובדת כבר 16 שנה.

"אחרי שגידלתי את חמשת ילדיי, הרגשתי שאני לא עושה כלום בחיים", היא נזכרת. "התחתנתי, סיימתי לימודים ועשיתי ילדים. זאת הסיבה שפתחתי את המעון. לפני שמונה שנים התארגנו המטפלות בארגון כוח לעובדים. אני יזמתי את ההתארגנות במגזר הערבי אחרי שהכרתי במקרה את עליזה ידעי מבני ברק, שהובילה את מאבקי המטפלות בארגון. גיסי עבד בבניין שלה בבני ברק, עשה שם שיפוצים. היא אמרה לו 'אל תעשה רעש, יש לי משפחתון ילדים'. כשהוא אמר לה שגם לי יש משפחתון, היא לקחה ממנו את מספר הטלפון שלי והתקשרה. אמרה לי שהמטפלות מתארגנות ורוצות לעשות פעילות כדי לקבל את הזכויות שלנו, ושכנעה אותי שעלינו להצטרף.

"בוואדי ערה יש כשבעה כפרים וגייסתי את כל המשפחתונים למאבק. המטפלות מערערה לקחו על עצמן להתקשר למטפלות בכפרים אחרים, כדי שיצטרפו גם הן. בהתחלה המטפלות פחדו להרים את הראש, ואז עשינו כנס גדול, שאליו הגיעו כ־250 מטפלות ערביות. היום אני בקשר עם כולן, וכולן שמחות שהתארגנו".

הממונים לא כעסו עליכן?

"היו בהתחלה כמה שהיו כועסים כשעשינו את השביתה, אבל דווקא ההורים הבינו ואמרו שהם מוכנים ורוצים לעזור כי מגיע לנו לקבל זכויות. התחברתי לנשים חרדיות וחילוניות, ואנחנו בקשר טלפוני. אני פוגשת אותן מדי פעם לפעילויות. בהפגנה אחת דיברתי עם מישהי דתייה ומישהי חרדית והבנו שאנחנו יכולות לחיות יחד ללא כל הדם. אם יש תקווה, היא תתחיל מהארגון שלנו. יש אפשרות כזאת".

בתגובה לפניית "מוסף כלכליסט" התנער למשרד הרווחה מהאחריות לתשלומי המטפלות והפנה למשרד האוצר.

מהאוצר נמסר: "נלמד את הצעת החוק ונתייחס. בשנים האחרונות עלה משמעותית התעריף המשולם למפעילות המשפחתונים וקיימת דרישה משמעותית לכניסה למערכת המסובסדת. לכן, על פניו נראה שההצעה אינה מבוססת על בסיס מקצועי ועובדתי איתן".