האבטלה משקרת

שיעור הבלתי מועסקים בשוק העבודה הישראלי הפתיע שוב, כשהגיע בחודשים האחרונים לשפל חדש של 3.7%. מדובר באירוע בהחלט חגיגי ולא נתפלא כשפוליטיקאים רבים יתחילו לקחת קרדיט על אחד ההישגים המרשימים של המשק הישראלי והממשלה: חיסול האבטלה.

זה תקופה ארוכה שכלכלני ישראל מדברים על רמה של אבטלה חיכוכית או מבנית או טבעית. כל המונחים מתייחסים לאותה תופעה שניתן לסכם בפשטות ‑ במדינת ישראל אין אבטלה "אמיתית", או לכל הפחות, אין בעייה של אבטלה.

הנתונים מתיישבים היטב עם המשך הצמיחה במשק, הגידול בצריכה הפרטית, בשכר, המשך ההתרחבות המתמשכת בסחר הבינלאומי שמיטיבה עם המגזר העסקי. אין כמעט נתון אחד שסותר את מגמת היעלמות האבטלה.

אלא שהאבטלה אינה חזות הכל, ואסור להתבשם מנתוני האבטלה היורדים באופן מתמשך ויש לנצל את המשאבים על מנת לטפל בסוגיות אחרות שצריכות להטריד את מקבלי ההחלטות.

ירידה מסיבות לא נכונות

גם כאשר בוחנים את האבטלה, חשוב לשאול מדוע היא במגמת ירידה. לעתים, היא יורדת בגלל הסיבות הלא נכונות, וזה בדיוק מה שהתרחש בחודש ינואר.

אלי כהן שר הכלכלה והתעשייה צילום: עמית שעל

כשמסתכלים על סקירת כוח האדם לפי הפרסום הרשמי של הלמ"ס מגלים שבינואר נמשכה הירידה הדרמטית בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה ביותר מ־0.5% ל־63.6% בקרב בני 15 ומעלה. גרוע מכך, ירידה תלולה יותר של 0.7% נרשמה בשיעור ההשתתפות בקרב האוכלוסייה הגרעינית שמרכיבה את כוח העבודה ‑ אנשים בגילאי 25‑64.

שירות התעסוקה צילום: שאול גולן

יתרה מכך, הירידה בהשתתפות בשוק העבודה התרחשה בעיקר בקרב נשים, ובעיקר בקרב נשים בגילאי 25‑64, שם מדובר בצניחה חדה של יותר מ־1%. משיחות שערכנו עם הלמ''ס עולה כי אין מדובר בסטייה סטטיסטית. שם מסבירים כי נתון של חודש אחד לא צריך להטריד, אך כן מחייב מעקב.

הירידה בשיעורי ההשתתפות מלווה בזינוק חד במספר האזרחים בגיל העבודה שהחליטו לצאת משוק העבודה - שהגיע לכמעט 32 אלף איש שיצאו משוק העבודה ‑ המספר הגדול ביותר שנרשם בתקופה האחרונה.

המסקנה הברורה שעולה מסקר כוח האדם היא כי האבטלה ירדה בגלל שנרשמה בריחה גדולה משוק העבודה ולא משום שהמובטלים מצאו עבודה. גם במקרה הזה המובטל מפסיק להיות מובטל, אבל בנסיבות גרועות ‑ הוא מובטל עזב את שוק העבודה.

התמונה שעולה מהנתונים מתארת בדיוק את התופעה הזו, כאשר שיעור התעסוקה הגיע לרמה הנמוכה מאז 2016. אם היה מדובר בנתון בודד, ניתן היה להעלים עין, אך הנתונים מצביעים על מגמה. אמנם לא מגמה חדה, אך כזו שיש לתת עליה את הדעת ולגלות מה עומד מאחוריה.

הנתונים מטרידים במיוחד לנוכח העובדה כי זה שלוש שנים שנרשמת בשוק הישראלי עלייה מתמשכת בשכר הנומינאלי, דבר שהיה צריך להוות תמריץ חיובי לכניסה ולהישארות בשוק העבודה, אך המספרים מצביעים על מגמה הפוכה.

אם צריך הוכחה נוספת שהירידה באבטלה אינה חזות בכל בשוק העובדה, הנה נתון מטריד נוסף ‑ מספר המועסקים שעובדים בהיקף מלא (35 שעות ויותר בשבוע) ירד בשיעור לא מבוטל של כ־0.6% לעומת דצמבר 2017 (ירידה של כ־17 אלף מועסקים), ואילו מספרם של המועסקים שעובדים בהיקף חלקי (פחות מ־35 שעות בשבוע) דווקא זינק ב־1.3% לעומת דצמבר 2017 (תוספת של כ־11 אלף מועסקים).

גם כאן מדובר במגמה שאינה מבשרת טובות, משום שעבודה במשרה מלאה עדיפה על משרה חלקית, קל וחומר כאשר פעמים רבות המועסקים במשרה חלקית לא בחרו באופן העסקה זה אלא לא מצאו משרה מלאה.

נתון שלילי נוסף מראה כי שיעור התעסוקה (המחושב כשיעור המועסקים מכלל האוכלוסייה בגיל עבודה) ירד ל־61.2% בינואר 2018 לעומת 61.5% בדצמבר 2017. צניחה חדה נרשמה בשיעור התעסוקה בקרב נשים בגילאי 25‑64 מ־73.4% בדצמבר 2017 ל־72.5% בינואר 2018.

צמצום פערים

נראה כי שר הכלכלה כהן כבר מפנים את הצורך. בתוכנית העבודה שלו לשנה הנוכחית הוא הכניס משימה קשה ולא טריוויאלית: צמצום השכר בין המרכז לפריפריה וצמצום הפערים בפריון בין התעשייה המסורתית לתעשיית ההייטק. בשניהם קבע כהן מדדים כמותיים ואף שאפתניים. הצבת יעדים הקשורים לצמצום אי שוויון והשגת תהליך צמיחה מאוזן ומכליל מהווה שינוי מרענן בכיוון הנכון. גם הצבת הגדלת משרות לאוכלוסיות מיוחדות כיעד מתאר מחשבה לאותו כיוון.