הדיל הזוגי שמקרב את צמד השי"נים לעליון

הוועדה לבחירת שופטים צפויה להתכנס מחר לבחירת שני שופטים לבית המשפט העליון. 25 מועמדים ניצבו על קו התחלת המרוץ, ומסתמן שאל קו הסיום הגיעו שלושה: שני שופטי המחוזי שאול שוחט ועופר גרוסקופף ופרופ’ אלכס שטיין. השבוע הודיע שופט המחוזי חאלד כבוב על הסרת מועמדותו. אם לדרג את המועמדים המובילים רגע לפני הפינאלה, המנצחים הם שוחט ושטיין. לדיל הזה צפוי להצטרף מינוי השופט ד"ר יגאל מרזל, מועמדה של הנשיאה אסתר חיות, למנהל בתי המשפט. עם זאת, היעדר הסכמה בין חברי הוועדה ידחה את ההחלטה למועד מאוחר יותר.

שטיין הוא מועמדה של שרת המשפטים איילת שקד שמתעקשת עליו. גרוסקופף ושוחט, בסדר עדיפות זה, הם מועמדי הנשיאה חיות. בעליון מעוניינים בשניהם, אבל אין סיכוי לקבל לכך את הרוב הדרוש בוועדה, שבעה מתוך תשעה חברים. כדי להגיע לשבעה צריך לפנות מקום לשטיין.

לצירוף שטיין־שוחט סיכוי טוב יותר מאשר לצירוף שטיין־גרוסקופף, משום שהמוצא העיראקי של שוחט קורץ לחברי ועדה כמו שר האוצר משה כחלון וח"כ נורית קורן. כמו שכחלון רצה את אלרון בסבב הקודם, כך עתה הוא בעד שוחט. שוחט קל יותר לעיכול לעליונים מאשר אלרון. מה שקשה להם יותר זה להרגיז את כחלון, מעוזם ומגינם הפוליטי בקואליציה המאיימת ביותר אי פעם על מערכת המשפט. ועוד משהו שמשחק לטובת שוחט: חברי הוועדה קורן ורוברט אילטוב מריצים הצעת חוק שתגביל את הכהונה בעליון ל־15 שנה. לכן הם יתמכו בשוחט, שהוא בן 60 ובעל אופק כהונה של עשר שנים. גרוסקופף בן 48, ואם ייבחר יכהן 22 שנה. לכן, אומרים כולם, יש לו מספיק זמן גם אם ייבחר בסבבים הבאים.

צילום: אתר בתי המשפט

כך גדלו סיכויי שטיין

שטיין לא שייך למאגר המועמדים הטבעי של השרה שקד, והוא גם לא עונה על הדימוי הציוני פטריוטי שכה חשוב לה. את מרבית זמנו הוא מעביר באקדמיה האמריקאית. חבר הוועדה המשנה לנשיאת העליון חנן מלצר הודיע שלא יתמוך בו ללא התחייבות שבנו, שחי בארצות הברית, ישוב לארץ ויתגייס לצבא. מבחינה פוליטית שטיין תומך באביגדור ליברמן, זיהוי שקשה לתרגם לסט ערכי ברור כלשהו.

בעליון לא ממש ששו לקראתו. אם כבר מועמד מהאקדמיה אז למה לא מהאקדמיה הישראלית, מישהו שכותב על המשפט הישראלי? אלא שאז הגיע השימוע בפני הוועדה לבחירת שופטים. הוועדה התייצבה להיכרות עם המועמד המפתיע בהרכב כמעט מלא. שמונה חברים מתוך התשעה. כולם הגיעו חוץ מכחלון, שממוקד רק במועמד שלו שוחט. בנוגע ליתר, שיתקוטטו בלעדיו. התוצאה של השימוע ריככה את ההתנגדות כלפיו, במיוחד של שופטי העליון בוועדה, למעט ההסתייגות של מלצר. הוא בהחלט הצדיק את המוניטין שיצא לו כעילוי משפטי, והפתיע בבקיאותו בתחומים שחרגו מתחום התמחותו הרשמי, דיני הראיות. שטיין עבר מאדום לצהוב. מסדין אדום של בלתי קביל לאחד שאפשר לקבל.

שטיין מייבא שני דברים עיקריים מהמשפטנות האמריקאית. ראשית, הוא חסיד משפטי של השופט־המלומד האמריקאי ריצ'רד פוזנר, שכינה בזמנו את אהרן ברק "פיראט משפטי" בוויכוח הגדול ביניהם על גבולות האקטיביזם. כלומר שטיין מתנגד לאקטיביזם שיפוטי. שנית, שטיין תומך בגישה האמריקאית של מינימום התערבות בכלכלה ובהתנהלות התאגידים. שקד לאורך כל הדרך מרבה לדבר על הצורך לשחרר את הכלכלה והתאגידים מרגולציית יתר. שטיין, לטעמה, יפעל נגד האקטיביזם הכלכלי. מבחינה זו גרוסקופף הוא אנטיתזה כלכלית מושלמת לשטיין כמי שנותן גב שיפוטי לתביעות נגזרות וייצוגיות ששקד מבקשת לדכא באמצעות אגרות גבוהות.

למה כבוב נפל

הדמות הטרגית בסיפור היא השופט חאלד כבוב. כבוב הפסיד בסבב הקודם לג'ורג' קרא במרוץ לכיסא הערבי לעליון. אז ועתה הוא נתמך בידי ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה. כראש לשכה היה מצופה ממנו לתמוך ולהריץ עורך דין פרטי לעליון, במקום השופט יורם דנציגר, אך הוא בחר לדבוק בכבוב. לפי גרסה אחת, הסיבה היא רצונו לפייס את המגזר הערבי בלשכה, לאחר שב"עובדה" אמר שהוא זורם עם שרת המשפטים מהימין המתנחל. אגב, שקד היתה השרה הראשונה להקים בית משפט בעיר ערבית, טייבה, והיא גם הצהירה על רצונה להיות הראשונה למנות שופט מוסלמי לעליון. הבעיה היא שכחברת הבית היהודי תתקשה שקד להסביר לבייס שלה למה מינתה שני שופטים ערבים בתוך שנה לעליון.

מלבד זאת, כבוב לא הצליח לזכות לתמיכת בית המשפט העליון, אולי בגלל החיבור שלו לנוה. בכל מקרה, הוא נפל בין הכיסאות. גם שקד וגם העליון טוענים שהצד השני התנגד לו. הוא קיבל איתותים סותרים, קיווה לטוב, עד שהבין שאין לו סיכוי ופרש.

העליון איבד עליונות

בסבב הבחירה הקודם נבחרו יוסף אלרון, מועמדם של נוה וכחלון, ודוד מינץ, מועמדה של שקד. לעליון נותרו משבצות האישה והערבי. מועמדת העליון רות רונן נפסלה בגלל התנגדות שקד (לבעלה של רונן שתרם פעם לקרן החדשה), והוא התפשר על יעל וילנר, שופטת דתייה, שאפשרה גם לשרה שקד לסמן הישג. התוצאה עד כאן לא פחות ממרעישה: שלושה נבחרו, ואף אחד מהם לא מינוי מובהק של העליון. כאן מגיעים לכיסא הערבי. העליון לא היה יכול להרשות לעצמו תבוסה בכל החזיתות, ולפחות הוא צמצם נזקים והצליח להעביר את מועמדו ג'ורג' קרא, שנדחף חזק בידי חבר הוועדה הערבי־נוצרי, השופט סלים ג'ובראן. כבוב, לפחות מבחינת מגוון התמחויותיו ומורכבות התיקים שבהם טיפל, פליליים וגם אזרחיים, נחשב למתאים יותר מקרא, שהוא בעיקר פליליסט.

לקח מהסבב הקודם

אחד הלקחים מסבב הבחירה הקודם לעליון הוא שהדילים, המחויבות לגיוון, ההעדפות האישיות והפוליטיות גוברים על האינטרס הציבורי שבמינוי הטובים ביותר. נכון שקשה לפרט ולנמק למה ומי טוב ממי, אבל העולם המשפטי מכיר היטב את ארבעת נבחרי הסבב הקודם, והוא יודע היטב שלא נבחרו ארבעת השופטים המחוזיים הטובים ביותר.

דוגמה להמחשת הטיעון היא המועמד ששוב צפוי לא להיבחר: פרופ’ גרוסקופף. מוסכם על כולם שהוא השופט האיכותי ביותר ברשימה, אלא שנמצאו בו פגמים: הוא צעיר מדי, אשכנזי מדי, אקטיביסט מדי. אמנם הוא המועדף המוביל של העליון, אבל סיכוייו לקושש שבעה קולות אינם גדולים.

וזה מציב בפני הנשיאה חיות שתי אפשרויות: ללכת על המצוי והניתן להשגה – שוחט ושטיין עם הבונוס מרזל; או להגיד בקול צלול את המתחייב, במיוחד לאחר סבב הבחירה הקודם: מספיק עם אין־ספור שיקולי ורעשי הרקע – אני מתעקשת על הטוב ביותר. אם תכה מספיק חזק על השולחן, אולי תשכנע וגרוסקופף יעבור. אם לא, לא נורא. הבחירה תידחה למועד מאוחר יותר. ויש גם אפשרות שלישית: להגדיל את בית המשפט העליון, כדי להכיל את כל המחלוקות. אופציה זו נדחפת בידי המבקשים להחליש את בית המשפט, ולכן חובה להורידה מהפרק.