קשה להגיע לקופה הציבורית: הלמ"ס טעתה, המדינה תשלם?

כשהכנסת חוקקה את חוק תובענות ייצוגיות היא צמצמה מאוד את חשיפת המדינה, בעיקר בגלל החשש מהצפה שתכביד את הנטל על הקופה הציבורית ואת חוסר הוודאות סביבה. כך, למשל, צמצם החוק את עילות התביעה לאלו שקבועות במפורש בתוספת השנייה לחוק.

ואכן, לשם מיהרו בשבוע שעבר לפנות עוה"ד המתמחים בייצוגיות, לאחר שפורסמה טעות הלמ”ס במדד דמי השכירות - טעות שהטתה כלפי מטה את מדד המחירים לצרכן.

העילה היחידה נגד המדינה טמונה בפרט 11 לתוספת: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". טעות הלמ"ס אינה נכנסת להגדרה זו. תביעות שהוגשו בעבר על השבת ריבית והצמדה נדחו בבתי המשפט.

עו"ד עידן איידן, אחד מבודקי פוטנציאל התביעה, בוחן מסלול אחר שנזכר בפרט 5 לתוספת, "תביעה בעילה הנובעת מזיקה לנייר ערך". השאלה כאן היא אם אפשר להכניס גם את המדינה כמנפיקה. במקרה כזה תתבסס התביעה על הטענה שטעות הלמ"ס פגעה בריבית התקופתית של בעלי האג”ח של המדינה. לפי גישה זו, בעלי האג"ח רשאים לתבוע את המדינה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, להבדיל מעילות נזיקיות שלגביהן העניק החוק חסינות לעובדי המדינה. החוק מקנה לעובדי מדינה חסינות מתביעה נזיקית, אבל לא פוטר את המדינה מאחריות שילוחית במקרים שמצוינים בהנחיית פרקליט המדינה, שקובעת שניתן להטיל על המדינה אחריות שילוחית במקרה של "ביצוע לא נאות".

דירות להשכרה. בעלי האג”ח טוענים כי המדד הנמוך פגע בהם צילום: דוד הכהן

מכשול מרכזי לתביעה במקרה זה הוא הוכחת נזק. הכלכלנים מצדם מפקפקים באפשרות שהטעות של הלמ”ס גרמה נזק, ובכל מקרה החוק מאפשר לבית המשפט לשקול את היחס שבין תועלתה של התביעה הייצוגית לבין נזקים שהיא עלולה לגרום. שקילה זו, כשמדובר במדינה, אינה משחקת לטובת התובע, למרות העיקרון שטבע בג"ץ: "עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה כמו על הפרט".

על האיזון בין שוויון זה ובין מעמדה של המדינה כנתבעת כתבו הפרופסורים אלון קלמנט ואסף חמדני: "מחד גיסא, המשפט הציבורי והמשפט המינהלי מטילים על הרשות הציבורית חובות מוגברות ביחס לאזרחים. מאידך גיסא, כאשר רשות ציבורית גבתה כספים על סמך טעות בחוק, הביאה אותם בחשבון תקציבה ואף הוציאה אותם לצורכי הכלל - חובת ההשבה עלולה להטיל עליה מעמסה תקציבית שתיפול בסופו של דבר על כתפיהם של כלל האזרחים".

ברוח זו התנגד היועץ המשפטי לממשלה, בעמדה שהגיש לבית המשפט לפני כעשור, להגשת ייצוגיות נגד המדינה ורשויותיה בעילה של היעדר פיקוח. לטענתו, רוב הפעילויות הכלכליות המתקיימות במשק מודרני נמצאות תחת פיקוח או הסדרה של רשויות המדינה. לפיכך עולה חשש כי אם המדינה תצורף כעניין שבשגרה בתור נתבעת ייצוגית בשל היותה “כיס עמוק”, ייפגעו הוודאות והיציבות התקציבית של המדינה, דבר שיוביל לפגיעה באינטרס הציבורי הרחב.

מלבד אלה, קיימת הגבלה נוספת בחוק, ולפיה גם אם יימצא שהמדינה גבתה כספים שלא כדין לאחר הגשת התובענה, היא תידרש להשיב רק את הכספים שגבתה ב־24 החודשים שקדמו להגשת התביעה. זאת להבדיל מנתבע פרטי שחייב להשיב על גבייה לא חוקית שבע שנים לאחור.