הציונות של טבע עלתה לה ביוקר

לזכותם של בכירי טבע לדורותיהם, והורביץ בראשם, ייאמר מראש שהם לא שמרו את השמפניה קרוב לחזה. אף שמנהלי טבע, גם האחרונים והכושלים שנושאים אחריות רבה יותר למחדל שמתרחש כעת, ידעו לקחת משכורות נדיבות, אבל גם לא חסכו על העובדים ולא על הספקים.

לצד השכר הנאה נהנים מרבית עובדי טבע משעטנז מפנק של תנאי הייטק והסתדרות. המשכורות נאות, יש תקציב נופש שנתי, השתתפות במימון גני ילדים לקטנים ולימודים באוניברסיטה לגדולים יותר וכמובן רכב חברה. החזון של הורביץ, האיש שהביא לטבע את תואר יצרנית התרופות הגנריות הגדולה בעולם, היה להיטיב עם המשק כולו.

אך התנאים המפנקים האלה יצרו מצב שבו העובדים הישראלים הם יקרים יחסית, אפילו בהשוואה לארה"ב ואירופה, שלא לדבר על מזרח אירופה או מזרח אסיה, ובעיקר כאשר מדובר בעובדי ייצור. בכירים בטבע, גם כאלה שכבר לא בחברה, הודו לא אחת שחלק גדול מהפעילויות בישראל אינן תחרותיות, אך שמרו עליהן מפאת כבוד לחזון של הורביץ, וגם כי המצב הפיננסי אפשר זאת.

גם כשטבע רכשה חברות, והיא רכשה לאורך השנים הרבה חברות שהעסיקו אלפי עובדים, ה"סינרגיות", אותה מילה יפה לכפילויות שדורשות קיצוצים, תמיד נמצאו דווקא אצל הנרכשות, שהיו חברות זרות.

וכך הפעילות בישראל הלכה ותפחה, מפעלים הוקמו כדי לקבל הטבות מס ממדינת ישראל, אל מטה החברה בפתח תקווה בעל הניחוח הקיבוצי והמראה הפסטורלי זרמו עוד ועוד עורכי דין, אנשי רכש, מזכירות ומזכירות של מזכירות. גם מדענים רבים זרמו אל הבניינים בפתח תקווה, ובהמשך גם לנתניה. כאשר הגיעו מהחברות הנרכשות מדענים שאולי היו מנוסים יותר בעבודה מול ה־FDA, מינהל המזון והתרופות האמריקאי, שקובע אם תרופה מסוימת תגיע לשוק או תגווע במעבדה, הם נשלחו הביתה כדי לשמור על הביולוגים והכימאים הישראלים.

איור: יונתן וקסלר

החזון הציוני והמפעל הפטריוטי עבדו נהדר בשנים הטובות של טבע, שבהן היא נהנתה מתהילה עולמית כמי שיודעת לבצע רכישות ולשלב אותן במבנה הקיים. זאת אל מול הסטטיסטיקה שקובעת כי מרבית המיזוגים נכשלים בסופו של דבר. אבל היא בעיקר נהנתה מסכומי כסף שזרמו אל קופתה בעקבות הפריחה בשוק הגנריקה העולמי, שגילה את תרופות החיקוי שנותנות אותה תוצאה בפחות כסף. בעיקר נהנתה טבע מרווח נקי של מעל מיליארד דולר בשנה בזכות פריצת הקופקסון, שהיה התרופה הראשונה בעולם שטיפלה בטרשת נפוצה. הצלחת הקופקסון היתה דרמטית מהצפוי מכיוון שבדיעבד התברר כי רופאים פשוט לא טרחו לאבחן את המחלה לפני שניתן היה לטפל בתסמינים שלה. מאז תחילת השיווק של הקופקסון ב־1996 מספר החולים במחלה הוכפל – וטבע נהפכה ליצואנית הגדולה בישראל, שאחראית ל־10% מיצוא המוצרים מהמדינה ומייצרת 1% מהתמ"ג של המדינה.

מנכ"ל טבע קור שולץ

ברבורים, אבל לבנים

כעת השנים הטובות מגיעות לסיומן. כפי שאמר נוחי דנקנר במשבר הפיננסי של 2008, "להקה של ברבורים שחורים נחתה עלינו", רק בהבדל קל — הברבורים של טבע היו כולם לבנים, כלומר צפויים. אלה היו מנהליה שלא הבחינו בהם.

הבעיות של טבע, שהובילו לחיתוך לא בפינוקים, אלא בבשר החי של הפעילות בישראל, נובעות מכמה סיבות. הבולטת שבהן היא אובדן הפטנט על הקופקסון וכניסה של תרופה גנרית פרי תוצרת מיילן המתחרה. השנייה היא הרכישה הכושלת של אקטביס, חטיבת התרופות הגנריות של אלרגן, ב־40 מיליארד דולר. לאלה מתלווה החוב העצום שנטלה טבע למימון רכישת אקטביס, שעומד היום על 35 מיליארד דולר והשינוי העמוק שעבר שוק הגנריקה העולמי בהובלת לחץ פוליטי בארה"ב להורדת מחירי התרופה.

ואולם אלה הם הסימפטומים הכואבים של המחלה האמיתית של טבע שנחשפת במלוא עוצמתה בשנים האחרונות – הכשל הניהולי. הכשל הוא לא רק של המנכ"לים שבאו זה אחר זה, משכו שכר עתק והלכו כלעומת שבאו, אלא בראש ובראשונה של הדירקטוריון, שלפעמים היה פעיל מדי בחיסול ממוקד ומהיר של המנכ"לים, אך במרבית המקרים היה פסיבי מדי בהיותו חותמת גומי לכל גחמה של המנכ"לים.

מי שעובד בטבע מכיר היטב את שוק התרופות ואת הדינמיקה שלו. על כן, הגעתו של הפטנט על הקופקסון לסיום תוקפו וכניסה של תחרות גנרית לא היו בגדר הפתעה. היה להם דדליין ידוע מראש שיצר את ההבנה שצריך לדאוג ליום שאחרי. כל המנכ"לים ניסו בדרכם לדאוג ליום הזה, מי באמצעות משיכה לכיוון של גנריקה ומי באמצעות משיכה דווקא לכיוון של פיתוח תרופות חדשניות. עד היום אפשר להתווכח על מהי הדרך הנכונה, אבל מה שבטוח הוא שעל הדרך בוזבז סכום אדיר של 60 מיליארד דולר, בחלק גדול מהמקרים בגלל תשלום של סכומים מנופחים ללא הצדקה בשטח.

מה שעוד ברור הוא שלאף מנכ"ל, החל מישראל מקוב שהחליף את הורביץ עצמו, עבור בשלמה ינאי שהוצנח מבחוץ כדי להחליף את מקוב, עבור בג'רמי לוין שנבעט החוצה אחרי בקושי שנה ועד ארז ויגודמן, לא ניתנה ההזדמנות להשלים את האסטרטגיה שהחליטו להוביל. והתוצאה היא זיגזוג בלתי פוסק בעוד המתחרים הממוקדים מתחזקים מסביב.

ייתכן שאם טבע, בהכוונת הדירקטוריון שלה ובהובלת המנכ"ל, בין אם מקוב או לוין, היתה מצליחה להתמיד בכיוון אחד, היא היתה כיום במקום אחר. במקום זאת, לפני כחמש שנים החלו בטבע להתבלבל ולנקוט מהלכים שמשדרים לחץ, כשאובדן הקופקסון כבר נראה מעבר לאופק. כך רכשה טבע את ספלון במחיר מנופח של 6.8 מיליארד דולר, כך קנתה את רימסה ב־2.3 מיליארד דולר ללא בדיקת נאותות רק כדי לגלות שהמפעל שקוע בבעיות ולא בדיוק מתפקד, וכך היא הגיעה לרכישת 40 מיליארד הדולרים של אקטביס שלוותה בנטילת חוב שמאיים כעת להטביע את טבע.

אם לאורך העשור האחרון טבע לא היתה מחליפה ארבעה מנכ"לים, כשהדירקטוריון השבע רק חושש לגורלו וזורק לכלבים את המנהלים, והיתה נותנת למנכ"ל אחד להוביל, התמונה היתה יכולה להיראות אחרת. נכון ששוק הגנריקה אינו מה שהיה פעם, אבל אם בכל זאת הוחלט להתמקד בו לא היה צורך ברכישות יקרות בתחום האינובטיבי וגם לא בכוח האדם הרב שעלה כמיליארד דולר בשנה, אך לא השכיל להביא אף תרופה חדשנית אל קו הסיום. שתי תרופות המקור היחידות של טבע עד היום נרכשו בשלבי פיתוח מתקדמים יחסית מהאקדמיה ולא פותחו מאפס בחברה.

מנגד, אם היו מחליטים לזנוח את השוק הגנרי, שהרווחיות בו כנראה רק תלך ותישחק, לא היה צורך ברכישת הענק של 40 מיליארד דולר. במקום זאת ניתן היה לרכוש מגוון של מולקולות בשלבי פיתוח שונים, כאשר כל אחת עולה מיליארדים בודדים או אפילו פחות, ובכך להגדיל את הסיכוי למצוא את התחליף לקופקסון, גם אם צנוע יותר.

נטו הישרדות

כעת טבע "נהנית" מהרע בשני העולמות. עדיין אין לה הצלחה בגזרת הפיתוחים החדשניים והאור היחיד מגיע מכיוונה של תרופה לטיפול במיגרנה. אם יתקבל האישור לשיווקה עשויה התרופה להניב בשיא הכנסות של מיליארד דולר בשנה, וזה עדיין רבע ממה שיצרה קופקסון בשנים הטובות. מאידך החברה עמוסה בתיק ענק של תרופות גנריות שונות שמתמודדות מול תחרות עזה ועל כן דורשות השקעה גדולה בשיווק והפצה בעוד הרווחיות הולכת ונעלמת.

קור שולץ בחר בכיוון הגנרי, ובניגוד לקודמיו הוא הולך עליו בכל הכוח, תוך כדי כריתת זרוע הפיתוחים החדשניים ועמה עובדי המחקר והפיתוח. מה שהוא עושה בטבע הם צעדים שהיו צריכים להתבצע בשלבים ובמינונים נמוכים על ידי כל המנכ"לים הקודמים, אך לא נעשו משיקולי נוחות וציונות. כמובן שבשנים הטובות באמת גם היה קשה יותר להצדיק מהלכי קיצוץ והתייעלות בעוד החברה טבעה בכסף.

קשה וכואב לראות אלפי עובדי טבע בישראל הולכים הביתה, וכנראה שכמעט כל אחד במדינה יכיר מישהו מ"מפוטרי טבע", אבל זהו צעד הכרחי שנעשה בלית ברירה. למרות מה שיגידו הפוליטיקאים, זה לא עניין של להרוויח עוד מיליון דולר או פחות או לבלום את נפילת המניה. עבור טבע עכשיו זה נטו הישרדות.

אם החברה לא תבצע את המהלך הנוכחי, בתוך פחות משנה היא תגיע למימון מחדש של החוב, הפסקת חלוקת דיבידנד וכתוצאה מכך קריסה של המניה. השווי הדו־ספרתי הנוכחי של 16 מיליארד דולר ייראה כחלום מתוק. ואז תבוא קרן השקעות שיהיו לה עוד פחות סנטימנטים מהמנכ"ל הטרי שולץ, שלפחות נמצא בימים אלה בישראל ויסתכל לעובדים המקומיים בעיניים. מנהלי קרן ההשקעות אפילו לא יטרחו להגיע לכאן. הם ישלחו מזכר במייל: "נא לסיים את הפעילות בישראל שאינה תחרותית יותר".