הרופא אמר לסתום פה גדול: אפליית השמנים ברפואה מסוכנת

קייסי סמית החלה להשמין כשהיתה נערה. המספרים על צג המשקל עלו כמעט בן לילה, וכמה שהיא לא צמצמה את כמות הקלוריות שצרכה, המשקל המשיך לעלות. "זה יתאזן", חשבה לעצמה, וייחסה את השינוי לגיל ההתבגרות וההורמונים. אבל זה לא קרה. ואז גם העור והשיער החלו להשתנות. "משהו בהחלט לא היה בסדר".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

כל פגישה עם רופאים, והיו לא מעט כאלה, הסתכמה בכך שהורו לה להתחיל דיאטה. סמית (שם בדוי) זוכרת שסיפרה לאנדוקרינולוג כמה היא מתוסכלת מכך שהיא שורפת את 900 הקלוריות שהיא צורכת בכל יום ובכל זאת ממשיכה להשמין. "הוא הסתכל עליי ואמר: אולי תצמצמי את היציאות למקדונלד'ס לפעמיים בשבוע'. שתקתי בתדהמה, ואז נכנסתי לשירותים והתפרקתי. הוא לא האמין לי. הוא חושב שאני סתם מבלבלת לו במוח".

איור: רועי מרגליות

"הלכתי לרופא ולא עלו תמרורי אזהרה. רק אמרו לי שאני נראית נפלא, ולא שיש פה משהו חשוד". מבחינת אנשים רבים, ככל שהמשקל נמוך יותר, כך האדם בריא יותר. סמית המשיכה להרעיב את עצמה במשך שנה נוספת עד שאושפזה בבית חולים, שם עברה קולקטומה — כריתה של חלק מהמעי הגס שהתעוות כתוצאה מהצמצום המסיבי בצריכת הקלוריות.

שנה לאחר הניתוח, הסיוט הגרוע ביותר שלה חזר: היא עלתה שוב במשקל. הפעם בגלל צליאק, איבחון נוסף שהגיע באיחור, רק לאחר שהחלה לשלשל את מעט האוכל שצרכה בכל יום. "הרעבתי את עצמי כל היום. בראש שלי היה לי ברור שהמשקל חייב לרדת".

בשלב מסוים הבינה סמית שהיא חייבת סיוע רפואי להפרעת האכילה שלה. היא מצאה מטפלת שמתמחה בתחום והחלה בטיפול במרכז הרפואי רנפרו בפנסילבניה, הכולל מגורים. היא עדיין נתקלת בקשיים כשנושא המשקל שלה עולה בפגישות הרפואיות. כך למשל, לאחר שסיפרה לאנדוקרינולוג שלה על הטיפול ברנפרו התגובה שלו היתה: "אני רואה שאת צריכה לרדת במשקל".

"פשוט תשתדלי לא לאכול"

הארגון NAAFA (National Association to Advance Fat Acceptance), שנאבק נגד אפליית שמנים ולמען העצמתם, ערך מחקר בקרב 400 רופאים, ומצא כי אחד מכל שלושה רופאים מגיב בצורה שלילית להשמנת יתר (obesity) ומייחס אותה להיגיינה גרועה, עוינות, חוסר יושרה וחוסר ציות. מטופלים שמנים נתפסים בעיניהם כ"עצלנים, חסרי שליטה עצמית, לא חכמים, בלי כוח רצון ולא ישרים".

"הרופאים אולי חושבים שהם עושים את העבודה שלהם בכך שהם מתמקדים במשקל של המטופלים", אומרת ד"ר רבקה פוהל, סגנית מנהל מרכז רוד למדיניות מזון והשמנת יתר. אבל ההשפעות של אפליית שמנים יכולות להיות הרסניות למטופלים. "המחשבה היא שזה לא נורא, זה יעודד אנשים להוריד במשקל. אבל המחקר שולל את זה. אנחנו רואים דווקא את ההיפך, שבפועל הנצחת סטיגמות לגבי המשקל דווקא מחזקת סוגי התנהגות שגורמים לעלייה במשקל ומובילים להשמנת היתר".

קרוב ל־40% מהאמריקאים חוו סטיגמות והכפשות הקשורות למשקל, ושיעורי השמנת היתר באוכלוסיה רק עולים. ישנה התאמה חיובית בין אפליה על רקע משקל ופיתוח הפרעות אכילה: שני מחקרים שערכה אוניברסיטת מינסוטה בקרב אלפי ילדי בית ספר, מצאו כי ילדים שמנים הם בעלי סבירות גבוהה יותר לפצוח במרתון אכילה בעקבות התקפות לעג על משקלם.

ההרגלים הללו לא משתנים ככל שאנחנו מתבגרים. מחקר מ־2006, שבו השתתפו מעל 2,000 נשים במשקל עודף שפקדו קבוצות להורדה במשקל, מצא כי 79% מהן הודו שפנו לאוכל לאחר שחוו אפליה על רקע המשקל. תגובה שכיחה נוספת: סירוב לפצוח בדיאטה.

ג'והנה טאן נתקלה בסטיגמה הזו לאחר שעלתה 36 קילו בתוך שלושה חודשים מאז החלה לקחת גלולות למניעת היריון מסוג דפו פרוברה (Depo Provera). הרופא שלה הציע שתפצח בדיאטה, שכללה 500–800 קלוריות ביום, אך לאחר כמה שבועות היא נתקפה כאבים חמורים בחזה, שהביאו אותה לחדר המיון כמה פעמים. רופא המשפחה טען שהחזה הגדול שלה אשם בסימפטומים. "לא משנה שהציצי שלי תמיד היה גדול, וזה היה סימפטום חדש", היא צוחקת במבוכה.

היא החלה באימונים מיוחדים וקיבלה עיסויים שאמורים היו לסייע בהקלת הסימפטומים. אך לא השדיים שלה הם שגרמו לכאב, אלא כיס המרה שלה. התברר כי אבנים בכיס המרה חסמו את צינור המרה, וללא טיפול המצב כזה יכול היה להידרדר לכשל בפעילות הכבד. באופן אירוני הסיבה להיווצרות אבנים היתה ירידה דרסטית במשקל.

הרופאים של טאן לא אבחנו נכון — לא את העלייה במשקל ולא את הסיבה לירידה. זאת אף שבעלון הגלולות דווקא מציינים עלייה במשקל כתופעת לוואי שכיחה, אך כשטאן הביעה חשש זה בפני אחד הרופאים, הוא אמר לה: "אצל כולן עולה התיאבון, פשוט תשתדלי לא לאכול יותר מהרגיל".

זאת נטייה רווחת של רופאים — לייחס למשקל כל בעיה רפואית שממנה סובלים אנשים שמנים. "הדעות הקדומות הן חיוניות לממסד הרפואי, לסוכנויות הביטוח, לסוכנויות הבריאות הציבורית", אומרת האקטיביסטית מרילין וואן. הרופאים נדרשים ללוח זמנים צפוף, ולרוב יכולים להקדיש רק 15 דקות למטופל. במצב כזה הכי קל ומהיר להסיק שעל המטופל לרזות.

קהילת הרפואה רוויה בסטריאוטיפים שחלחלו עמוק על אנשים שמנים. בסקר שנערך באוניברסיטת טולדו שבאוהיו בקרב 318 רופאי משפחה, דיווחו 67% כי מטופליהם השמנים נעדרים שליטה עצמית, ו־39% מהרופאים כינו אותם פשוט עצלנים. מחקר אחר שפורסם בכתב העת של איגוד הדיאטנים האמריקאי, מצא כי 87% מאנשי הרפואה המתמחים בתזונה מאמינים שאנשים עם השמנת יתר הם מפונקים, 74% סבורים שיש להם בעיות במשפחה ו־32% מאמינים שאין להם מספיק כוח רצון.

התוצאה היא אבחנות שגויות ובעיות בריאותיות. ג'והנה טאן סבלה מכאבים במשך שלוש שנים, ונאלצה לעבור אשפוזים ממושכים, ניתוחים פולשניים ושיקום ארוך. הכל היה נמנע לו היו מאבחנים בזמן את הבעיה בכיס המרה. וגם שם לא תמה האפליה.

לאחר הניתוח הראשון היא סבלה מכאבים עזים והתקשתה להשלים את השיקום הנדרש, אבל צוות בית החולים רק האשים אותה בעצלנות. "ביליתי שבועיים בבית החולים לאחר הניתוח", היא מספרת. "ושמעתי תלונות על היותי עצלנית שלא משתפת פעולה בשיקום של עצמי, עד שהם הבינו שהם אלה שפישלו". הרופאים גילו שהחמיצו כמה אבנים בכיס המרה ונאלצו לבצע ניתוח נוסף.

הפגנה נגד אפליית שמנים של NAAFA. אקטיביסטים מפיצים רשימת רופאים ידידותיים לשמנים ברשתות איור: גטי אימג'ס

לסבול עשר שנים עד הטיפול

מטופלים שמנים נאלצים לעיתים להתעמת עם רופאים שמסרבים לרשום להם תרופות או לתת הפניות עד שלא ירזו קודם מספר שרירותי של קילוגרמים. כך למשל, מלינדה בלס־פרסטון סבלה "מכאבים מטורפים", ונדרשה להוריד 13 ק"ג בטרם תעבור ניתוח החלפת מפרק ירך.

לקח לה שישה חודשים להגיע ליעד, ולו היתה מקפידה על ירידה של 0.5–1 ק"ג בשבוע, קצב המוגדר "בריא" לפי המרכז לפיקוח על מחלות, הניתוח היה מתעכב אף יותר. וככל שההמתנה לניתוחים מתארכת, גדלה הסכנה לפיתוח תלות במשככי כאבים.

"להגיע בחסכים תזונתיים או מורעבים לניתוח לב או כל ניתוח גדול אחר זה כנראה לא רעיון כזה טוב", מוסיפה וואן. "לאדם שירד במשקל עלולות להיות תוצאות גרועות יותר מאשר אדם שנשאר באותו המשקל. וזה מדהים איך מישהו יכול פשוט להסתכל עלייך ולקבוע מספר רנדומלי של קילוגרמים שישנה את המעמד שלך מאדם שלא מגיע לו טיפול לאחד שכן".

כשווירג'י טובר, אקטיביסטית וסופרת, הגיעה לרופא עם "כאבי גב משתקים" עקב פציעה במתקן בפארק שעשועים, נאמר לה שעליה לרדת במשקל לפני שבכלל ניתן יהיה לטפל בה. "זאת היתה כמו איזו התחייבות עקשנית שלא לעזור לי עד שאהיה במשקל אחר", היא נזכרת. "כדי שאגיע למשקל היעד בקצב שאינו מסכן חיים, הייתי צריכה לחכות עשר שנים ולסבול מכאבים עד שאיחשב ראויה לטיפול".

וירג'י טובר: "הרופאים כאילו מתעקשים שלא לעזור לך עד שתרזי"

ישנם כמה טיפולים מונעים חשובים שאינם נגישים בכלל לחולים שמנים, כמו בדיקות משטחי פאפ, ממוגרפיות וקולונוסקופיה. האגודה האמריקאית לסרטן ממליצה לנשים לעבור ממוגרפיות פעם בשנה מעל גיל 45, וקולונוסקופיה בכל 10 שנים החל מגיל 50, אך אנשים שמנים לרוב מתקשים למצוא מכון שיבצע את ההליכים, בטענה כי הם לא יוכלו להיכנס למכשירים.

החשיבות של בדיקת MRI נובעת מהיכולת שלה לספק תמונות באיכות גבוהה יותר, אך המכשיר קטן מדי בשביל לעבוד היטב על גוף שאינו רזה, ואפשרויות אחרות כמו טומוגרפיה ממוחשבת (CAT) או אולטרסאונד, לא מספקות חלופה באיכות זהה. "מכשירי ה־MRI צריכים לחדור לגוף כדי לייצר את התמונה.

"אם הגוף רחב יותר ובעל יותר תאי שומן שצריך לחדור דרכם, איכות התמונה הופכת גרועה, מטושטשת יותר וקשה לאבחון", מסבירה רבקה צוקרמן, סטודנטית שנה רביעית בבית הספר לרפואה פריצקר באוניברסיטת שיקגו. "לרדיולוגים מיומנים קשה יותר לאבחן בעיות במטופלים שמנים מפני שמכשירי ה־MRI קטנים. יש אנשים שבאמת לא יכולים להיכנס אליהם, ולכן אנחנו שולחים אותם לבדיקות אחרות כמו אולטרסאונד או CT, שהן פחות טובות. זה עדיף מכלום, אבל איכות התמונה פחות טובה, ויש סיכוי שנפספס משהו".

הצורך בציוד רפואי שיתאים לאנשים שמנים רק הולך וגדל, וניתן כבר להשיג מכשירי הדמיה בגודל הנכון. אולם הציוד הזה לא זמין בכל מקום, והמטופלים מופנים לעיתים לגני החיות המקומיים. כשוואן התקשרה למחלקה הרפואית של גן החיות בסן פרנסיסקו כדי לברר לגבי גישה לטכנולוגיה העומדת בפניהם, האדם שענה לה נאנח ואמר: "הייתי מעדיף שאנשים יפסיקו להגיד את זה".

לבתי ספר לווטרינריה ולגני חיות אמנם יש סורקי CT ו־MRI גדולים יותר, אבל הם לא יכולים להשתמש בהם לבני אדם. "זה מעבר להסמכה שלהם", מסבירה וואן. "אין להם רישיון לבצע הליכים רפואיים על בני אדם. כל ההסמכה שלהם נמצאת בסכנה רק מכיוון שהמערכת הרפואית שלנו מסרבת לשרת אנשים מעל משקל מסוים. הם משרטטים קו שרירותי ואומרים 'אם אתם עוברים את הקו הזה, אתם בכלל מפלצות'".

בלי לעבור סריקה מתאימה, אי אפשר לאבחן את המטופלים. סקירה של 32 מחקרים שבוצעה באוניברסיטת צפון קרוליינה העלתה כי למטופלות לבנות שסובלות מהשמנת יתר יש סיכוי נמוך יותר לעבור בדיקות לגילוי סרטן השד וצוואר הרחם. מחקר של אוניברסיטת קליפורניה מ־2006 מצא ש־68% בלבד מהנשים עם מדד מסת גוף (BMI) הגבוה מ־55 עברו בדיקת פאפ, לעומת 86% מהנשים עם מסת שומן נמוכה יותר.

בחלק מהמקרים, זה נובע מכך שאנשים שמנים מעדיפים לוותר בכלל על טיפולים רפואיים, גם אם הם יכולים להרשות לעצמם להגיע למרכזים רפואיים או שיש להם ביטוח בריאות. לפי International Journal of Obesity, כתב עת המוקדש למחקרים בתחום, 19% מהנחקרים הודו שאם הם מרגישים שהרופא המטפל מפלה אותם בשל המשקל שלהם, הם יימנעו מקביעת תורים נוספים, ו־21% יעברו לרופא אחר.

"אנשים שמנים מעדיפים להימנע מביקור אצל רופא לעיתים קרובות", אומרת הכותבת והאקטיביסטית קיטי סטרייקר. "רבים מהם מתביישים להתפשט בפני אנשים אחרים. הם לא רוצים שייגעו בהם. כשאני אומרת שיש לי בעיה בגב התחתון, אני יודעת שהתשובה תהיה 'תרדי במשקל וזה יעבור'. אז למה לטרוח?".

האקטיביסטית קיטי סטרייקר

כואב יותר להיות אשה שמנה

הדעות הקדומות כלפי שמנים חמורות יותר כלפי נשים, שהופכות לעיתים קרובות יותר מגברים לשורת המחץ של בדיחות בתרבות הפופולרית. תקני ה־BMI גם מחמירים יותר עבור נשים מאשר לגברים, עובדה הבאה לידי ביטוי בנתונים של ניתוחי הרזיה: שיעורי השמנת היתר בארצות הברית מתחלקים בצורה זהה בין המגדרים, אך 80% מהניתוחים הבריאטריים מבוצעים על נשים. מחקר שנערך ב־2014 באוניברסיטת קנזס סטייט מצא כי 73%–94% מהגברים השמנים היו מרוצים ממצב הבריאות שלהם, לעומת 57%–85% מהנשים השמנות. לא במקרה כל הסיפורים המובאים בכתבה הזו מגיעים מנשים.

אקטיביסטים בקהילת השמנים פועלים כדי לספק משאבים ברמת הקהילתית. המטופלים ממליצים על רופאים ידידותיים לשמנים, ואילו טאן משתמשת ברשתות החברתיות שלה כדי לעזור לאנשים לקבל הפניות לרופאים ואנשי מקצוע אחרים בתחום הבריאות.

בארגון NAAFA מפיצים עלונים וסרטוני הדרכה לספקי שירותים רפואיים בנוגע לאופן הטיפול באנשים שמנים, וכן מחלקים ערכות סיוע לאנשים שמנים בהתמודדות מול דעות קדומות ומלחמה בחוקים נגד שמנים והפניות לכלים יעילים כמו מוצרים המיועדים לאנשים גדולים.

ובכל זאת, זה עדיין לא מספיק. "הייתי מעדיפה שלרופאים יהיו שלטים על הדלת שמצהירים שהם לא מטפלים באנשים שמנים", אומרת וואן. "זה יחסוך לכולם זמן וכסף אם פשוט יתלו שלט שאומר 'אין כניסה לשמנים'. לפחות ככה הם יהיו כנים לגבי הדעות שלהם".

שמנופוביה כחול לבן

"חצי שנה חיכיתי לתור אצל מומחית גסטרו", נזכרת שרונה ראובני, בלוגרית אופנה למידות גדולות שסובלת מריפלוקס ושטי. "וכשנכנסתי למשרד שלה, עוד לפני שהספקתי לומר מילה, היא העבירה עליי מבט מלמעלה למטה ואמרה: 'את צריכה ניתוח קיצור קיבה', נתנה לי הפניה והוציאה אותי משם.

"רצתי ליחידה לניתוחים בריאטריים באיכילוב, ושם, למזלי, הגעתי לרופאה הנכונה, שהסתכלה על התיק שלי ואמרה שניתוח שרוול עלול להרוג אותי. פרצתי בבכי. היא החזיקה לי את היד, הקשיבה לי וראתה אותי. לא רק את השומן שלי".

לפי משרד הבריאות, 62% מהישראלים ו־53% מהישראליות סובלים מעודף משקל, ובכל זאת החברה הישראלית מאופיינת בשמנופוביה עמוקה, אומרת הדיאטנית איילת קלטר, מקימת הארגון "אדם ומלואו" למניעת אפליה על רקע משקל. בקיץ התקיים דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת על אפליית שמנים, שבו הציגה מחקר שמצא כי ל־85% מהישראלים עוברות מחשבות שליליות כשהם רואים אדם שמן ברחוב.

ראובני. "הרופאה ישר המליצה על קיצור קיבה שבכלל היה מסוכן לי" צילום: אביגיל עוזי

"הרופאים מאשימים בכל את המשקל, ונותנים לך הרגשה שאין מה להתייחס אלייך ברצינות כי את מזניחה את עצמך", אומרת האקטיביסטית הילה בניוביץ'־הופמן. "כשאני הולכת לרופא אף־אוזן־גרון, אני מצפה שיטפל בבעיה בתחום הזה, כמו שאצל גינקולוגית, לא אישאל על צלצול באזניים. גם רופאי משפחה צריכים לדעת איך להעיר על משקל בצורה חיובית בשאלות, כמו 'האם את אוכלת מאוזן? האם את עושה פעילות גופנית?'. שלא יפתחו שיחה ב'קודם תרדי X קילו, ואז נדבר'. זאת גישה לא רגישה שנובעת מהסטיגמה שאנשים שמנים הם עצלנים".

ב־2015 ניסתה ח"כ תמר זנדברג (מרצ) לחוקק איסור אפליית אנשים שמנים בתעסוקה וקבלת שירותים, אך ללא הצלחה. בקרוב היא עתידה לקדם את הצעת החוק מחדש עם ח"כ יפעת שאשא־ביטון (כולנו): "זאת תופעה מאוד מושתקת, מביש לדבר על זה".

"אני חולקת את הסיפור שלי עם העולם מאותה הסיבה שנשים מדברות על הטרדות מיניות, עבור דור הנשים הבא", אומרת ראובני, "כשאת מספרת את סיפורך, עוד נשים מספרות את שלהן. כך מתחיל שינוי. אי אפשר להשתיק אדם שהפנים שהוא לא לבד".

דיאנה בחור־ניר