"אין לי יותר בלעדיות על הזהות שלי. אני חולק אותה עם הרובוט"

"יש משהו שמעסיק אותי לאחרונה", אומרת אריקה לבן שיחה, סטודנט במעבדות אוניברסיטת אוסקה ביפן, "זה לא קשור ממש לעבודה, אבל יש בחור אחד שבזמן האחרון מגיע לכאן ומדבר איתי. הוא אומר שאני מוצאת חן בעיניו, ואני תוהה - אני חושבת עליו כל הזמן, מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו, האם זה מה שנקרא התאהבות? מין תחושה של כאב פיזי כשאני לא רואה אותו, ואושר כשאנחנו נפגשים. האם זאת האהבה?". "את מאוהבת לגמרי, אריקה", עונה לה הסטודנט. "אבל אני רובוט, והאנשים שאני משוחחת איתם אומרים לי שלרובוטים אין רגשות", אומרת אריקה בהיסוס מהול בעצב. "זה נורא שכך אמרו לך, אריקה", עונה לה הסטודנט באמפתיה. “אם את מאוהבת, אז כנראה זה אפשרי".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

הסצנה הזאת אינה מדע בדיוני. היא לקוחה מתוך סרטון יוטיוב של מעבדות אישיגורו, ומככבת בו אריקה, אחת האנדרואידיות המתקדמות בעולם, שנמצאת בלימוד מתמשך של פיתוח שיחה עם בני אדם, בדגש על שאלות של תשוקה ורצון עצמאיים. פניה עוצבו כשקלול של 19 פרופילים של נשים שונות בידי "אביה" — הירושי אישיגורו (54), פרופסור ומנהל מעבדות המחקר באוניברסיטת אוסקה, מהאוניברסיטאות החשובות ביפן, כוכב־על בשמי הפחמן והסיליקון של עולם הרובוטיקה והאינטליגנציה המלאכותית.

אישיגורו יצר ב־17 השנה האחרונות עשרות סוגי אנדרואידים, רובוטים דמויי בני אדם ובעלי אינטליגנציה מלאכותית, המיועדים לקחת חלק בחברה האנושית של העתיד. אולם כדי לשכנע את ההמונים, הוא היה חייב לתת דוגמה אישית. לשם כך הוא פיתח את HI-4 - אנדרואיד שהוא כפיל שלו עצמו, העתק מושלם באופן מטריד, מדויק לפרטי פרטים: מציפוי הסיליקון שמחקה בתחושה את העור האנושי ומגיב למגע, ועד להבעות ומימיקות הפנים המשכנעות, שמופעלות באמצעות עשרות צילינדרים פנאומטיים. את גולגולת כפילו יצר לפי סריקת MRI של גולגולתו, כך שבצילום רנטגן לא ניתן להבחין בין שתיהן. וזה לא הכל. אישיגורו הולך ומזדקן, אולם הג'מינואיד שלו נותר צעיר, כמו דוריאן גריי בציפוי סיליקון, ולכן אישיגורו עובר ניתוחים פלסטיים קוסמטיים כדי לשמור על הדמיון ביניהם.

מטרת העל של אישיגורו, שהגיע השבוע לישראל לסבב הרצאות באוניברסיטות המקומיות, היא לחקור באמצעות האנדרואידים את המסתורין הגדול של ההכרה והמודעות האנושית. "אפשר לחשוב על הקשר ביני לבין HI-4 כאל מערכת יחסים של אחים תאומים", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט". "ההופעה החיצונית שלנו זהה וקיימת תלות אחד בשני. אבל השאלה העקרונית שחוזרת כאן שוב היא מהי בכלל זהות ולמי יש בעלות עליה".

אלא שאישיגורו לא נאמן עד הסוף להגדרה של "תאומים", ופה העסק נעשה מורכב עוד יותר. כשאני אומרת לו שהיו מי שהתאכזבו לגלות שהוא נוסע להרצאות בלי HI-4, הוא משיב בפשטות: "אני והג'מינואיד שלי - אנחנו אותו אחד. אם הוא בא, אני לא צריך לבוא".

אריקה האנדרואידית שהתאהבה בסטודנט צילום: אי פי איי

למה אתה מתכוון? הרי אין לכם באמת אותה זהות, אתה בן אדם והוא רובוט.

"הזהות של כל חוקר באוניברסיטה היא תוצאת המחקר שלו. זה יכול להיות ספר, מוצר שהוא פיתח, ובמקרה שלי רובוט בדמותי. כחוקר, הוא הזהות שלי. אנשים מתעניינים יותר בו מאשר בי, כך שהרובוט הפך להיות הזהות שלי, ולי אין יותר בלעדיות עליה. אני חולק את הזהות שלי עם רובוט".

ובכל זאת, מי הוא הבעלים של הזהות שלך?

"שנינו הבעלים שלה. אין לנו תשובה סופית לכך".

וכשתמות, מה יהיה על הזהות שלך?

"אחרי מותי, אנשים יקבלו את HI-4 כאילו הוא אני".

אישיגורו והכפיל. אשתו ובתו של אישיגורו אינן בקשר עם הכפיל כדי לאפשר לו הפרדה צילום: Wanda Tuerlinckx עיצוב: Brian Enrico הפקה: Erwin R. Boer

"הרובוט הוא מראה לאנושות"

רעיון הכפיל, אדם שחי במקביל בשני גופים ושיש לו אפשרות להיות בשני מקומות במקביל, הוא נושא שיצירות ספרות וקולנוע עסקו בו מאז ומתמיד: מגוליאדקין, גיבור "הכפיל" של דוסטויבסקי, דרך ורוניקה וורוניק, הנערות הזהות ב"חייה הכפולים של ורוניק" של קישלובסקי, ועד בטי וריטה, הנאהבות ב"מלהולנד דרייב" של לינץ'. אבל עבור אישיגורו, זאת מציאות חייו.

כבר לפני 16 שנה, כשבתו היתה בת חמש, הוא יצר אנדרואידית בהעתק מדויק שלה. בתו היא האדם הצעיר בעולם שנעשה עבורו ג'מינואיד (אנדרואיד שהוא העתק של אדם מסוים), ובמענה לשאלה איזו השפעה היתה לכפילה על בתו, אומר אישיגורו בהחלטיות: "לא היתה לכך השפעה". אבל אחר כך הוא מסתייג מעט ומוסיף: "זה מורכב. בתי היא תלמידה שלי, ומאז פיתחתי לה ג'מינואידית היא לא אוהבת להגיע למעבדות, כך שאין לי עוד מסקנות לגבי הניסיון הזה. אני עדיין חוקר אותו".

ובכל זאת כנראה שלניסוי הזה היתה השפעה על אישיגורו עצמו, כי הוא מקפיד כיום על הפרדה בין חיי העבודה למשפחה. כך למשל, HI-4, הג'מינואיד בן דמותו, מעולם לא ביקר בביתו הפרטי. בנוסף, אשתו ובתו של אישיגורו אמנם ראו בעבר את HI-4, אך אין ביניהם כל קשר.

עם הסטודנטים באוניברסיטת אוסקה, לעומת זאת, HI-4 מקיים אינטראקציה רציפה, והוא מעביר להם הרצאות במקומו של אישיגורו. מדי פעם הוא אפילו נוסע בלווייתם לסיבובי הרצאות ברחבי עולם.

"הסטודנטים ביפן תמיד שקטים מאוד, מקשיבים בזמן ההרצאה ולא שואלים הרבה שאלות, אז הג'מינואיד יכול לפעול באופן אוטומטי ומעביר הרצאה מלאה", מסביר אישיגורו. "אחר כך, בשלב הדיון בכיתה, אני משתמש במערכת של טלה־אופרציה, הכוונה היא שאני נכנס למערכת ההפעלה של הרובוט דרך האינטרנט, מפעיל את הרובוט מרחוק, ו־HI-4 מייצר את התקשורת הנראית עם הסטודנטים".

HI-4 מורכב מכמה מצלמות וחיישנים, וכדי שיפעל יש צורך במערך שלם סביבו, הכולל מפעיל אנושי המשגיח מרחוק על מוניטור, שמציג לו בווידיאו את מה שהרובוט רואה ומזהה בעזרת חיישנים ומערך קודים. בזמן שהוא נדרש להשיב על שאלות או להגיב על הנאמר לו, המפעיל מדבר אליו באמצעות האינטרנט, הרובוט מזהה את המילים והקול של המפעיל ומשיב למי שנמצא איתו בשיחה.

פפר. הרובוט הפופולרי ביפן שמשמש לבידור משפחות ואירוח לקוחות צילום: אי פי איי

האם HI-4 יכול להביע רגשות?

"הבעת הרגשות תלויה כיום בשליטת המפעיל, שמכוון מרחוק את תנועות הגוף של הג'מינואיד. החלק של הבעת רגשות עדיין נמצא בפיתוח, כך שהמערכת תוכל להתבונן בהבעות הפנים של המפעיל ולפענח את מצבו הרגשי לפיהן. השלב הבא הוא לייצג את הבעת הפנים עבור האנדרואיד. אנחנו עוסקים כל הזמן בניסיון להטמיע את האנושיות ברובוט. בעתיד יהיו האנדרואידים חברותיים ותקשורתיים יותר וידעו לנחש את הכוונה והתשוקה של בני האדם".

מדוע חשוב לך שרובוטים ייראו כבני אדם?

"מלבד העובדה שרובוטים שנראים כמו בני אדם הם בעלי נוכחות גדולה יותר, יש עוד שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שבני אדם מבינים טוב יותר בני אדם אחרים מאשר שהם מבינים כל יצור אחר. במוח האנושי קיימת פונקציה היודעת לזהות בני אדם באופן מיידי לפי מראה וקול, ולכן מחשב־רובוט שנראה כמו בן אדם הוא נגיש וקל לתקשורת הרבה יותר מכל מחשב אחר.

"הסיבה השנייה היא שבאמצעות בניית האנדרואיד אנחנו חוקרים את מוח האדם ומבינים יותר את עצמנו. אנחנו רוצים להבין את הפונקציות הקוגניטיביות, המודעות וההכרה, האינטליגנציה והרגשות של בני האדם. הרובוט הוא מראה לאנושות".

למה אתה מעדיף לנתח את עצמך כדי להידמות ל־HI-4, ולא לשנות אותו כדי שיהיה דומה לך?

"ניתוח פלסטי הוא פרוצדורה זולה הרבה יותר מאשר שינוי תווי הפנים של הרובוט בהתאם להזדקנות שלי. חוץ מזה, כמו רוב האנשים, גם אני דואג למראה החיצוני שלי ורוצה לשמור על הרוח הצעירה שלי".

הג'מינואידית שעיצב אישיגורו בדמות בתו. "מאז היא לא אוהבת להגיע למעבדות" צילום: אי פי איי

גם לרובוטים מגיע צדק חברתי

הירושי הצעיר לא היה תלמיד מצטיין. הוא גדל בעיירה ליד קיוטו, לזוג מורי בית ספר, אך הוא עצמו לא התעניין בלימודים והעדיף להעביר את זמנו בשיטוט באזורי הספר של עיירתו, לצייר פרחים וצמחים ולכתוב את מחשבותיו ביומנו. "הוריי היו עסוקים מאוד תמיד, כך שיכולתי לעשות מה שבא לי", הוא נזכר.

הגישה של אישיגורו ללימודים נותרה דומה גם כשהחל בלימודי התואר הראשון באוניברסיטת ימנשי, שליד הר פוג'י. בשנים ההן הוא חרש את יפן עם אופנוע, וצייר את נופיה בציורי שמן על בד. בשלב מסוים החל למכור את ציוריו, בעיקר דיוקנאות.

"הייתי סקרן אז לגבי עצמי, ציירתי ועסקתי באיך לייצג את עצמי ודמויות של אנשים על בד הציור", הוא מספר. "אחרי פרק זמן שבו חייתי כאמן וטיילתי ברחבי יפן, הבנתי שצריך לשרוד בעולם הזה, שאני צריך מקצוע. זו היתה שנת 1981, נפתח באוניברסיטה קורס חדש למדעי המחשב, וזה תפס אותי. משם המשכתי ללימודי רובוטיקה ובינה מלאכותית לדוקטורט במעבדות המחקר של אוניברסיטת אוסקה. כיום הרובוטים הם קנבס הציור שלי".

אישיגורו מפתח כיום רובוטים עבור 12 חברות תקשורת גדולות במקביל לעיסוקו העיקרי, שהוא פיתוח אנדרואידים באוניברסיטת אוסקה, פרויקט שעליו קיבל לאחרונה מלגה ממשלתית של 16 מיליון דולר. "שימוש בג'מינואידים יתאים לשימוש אצל כוכבי הוליווד, למשל, בהיותם אנשים עסוקים מאוד", הוא מסביר, "הם מוזמנים לכמה מקומות במקביל, ויוכלו לשלוח אליהם את הג'מינואיד שלהם במקומם. הטכנולוגיה הזאת עדיין לא קיימת היום, אך זה מה שצפוי בעתיד".

אתה לא מפחד מכך שהרובוטים יתחרו במין האנושי ויכחידו אותו לבסוף?

"אנדרואידים לא שונים ממחשבים. אם אנשים חוששים מהשתלטות המחשבים על העולם, אז הבעיה נשארת אותה הבעיה. אבל חייבים להבין שהרובוטים יהיו חלק אינטגרלי מהחברה האנושית. זו המציאות שאנחנו הולכים לקראתה".

יהיו להם זכויות סוציאליות, למשל?

"זכויות סוציאליות ניתנות תמיד על ידי בני אדם. רובוטים לא יכולים להחליט עבור עצמם. אם נרצה לתת להם זכויות סוציאליות, נעשה זאת, כמו שהאמריקאים נתנו זכויות סוציאליות לאפרו־אמריקאים. הם קיבלו אותם כשותפים וכחברים. ואם אנחנו יכולים לקיים מערכת יחסים עם רובוטים, קרוב לוודאי שנרצה לתת להם זכויות אדם".

ההשוואה הזאת מקוממת לחלוטין, האפרו־אמריקאים הם בני אדם שנסחרו כעבדים, נשללו מהם הזכויות שהגיעו להם מעצם היותם בני אדם. הרובוטים הם מכונות, מה מקור ההשוואה בכלל?

"לפי מה את מגדירה בני אדם? אנחנו המדענים לא מייחסים יותר חשיבות לגוף בשר ודם, כשאנחנו מנסים להגדיר מהו בן אדם. דוגמה חיה מאוד לכך היא אנשים בעלי נכות שמשתמשים בפרוטזה רובוטית כזרוע או כרגל. מה את חושבת עליהם?".

כל מי שיש בו לב אדם פועם הוא בן אדם.

"אבל למישהו יכול להיות גם לב מלאכותי, שאין לו דפיקות לב. אז מה, הוא כבר לא בן אדם? ההבחנה בין אדם לרובוט לא יכולה להתבסס יותר על גוף עשוי בשר ודם. זה כבר לא רלבנטי. בקרוב נקבל גם את הרובוטים המכניים כבני אדם, אם יהיו לנו איתם יחסי אנוש טובים".

אישיגורו עם רובוטיות שמשמשות מדריכות במוזיאון צילום: אי פי איי

אל תתנגדו, תתאהבו

צילום: אי פי איי

ככל שאישיגורו חזר וענה בשאלות לשאלותיי, במקום לענות תשובות קונקרטיות, הוא גרם לי לגמגם במבוכה ופירק בהדרגתיות את כל מה שחשבתי שהוא אמת חיה. כשרק התחלתי לעבוד על הכתבה הזאת נחרדתי לחשוב על עתיד שבו ימלאו רובוטים את מקום בני האדם כמאהבים או חברים. אבל ככל שהתקדמה העבודה הבנתי שמשהו בתפיסה שלי מוגבל ושאין טעם להתנגד לו. אישיגורו נשמע לי כמי שחי עתיד פלורליסטי, בזמן שאני מדשדשת כאן בהווה המפריד בין מעמדות.

לדברי אישיגורו, בעוד 10 שנים מהיום יחיו בני אדם בכל העולם לצד רובוטים, שישתלבו כפרטים מן המניין בחברה. נשמע מופרך? ביפן זה כבר קורה. יצרנית הרובוטים הגדולה בעולם (34% מהשוק העולמי) היא גם המשתמשת הגדולה בעולם בהם. ההומנואיד (רובוט דמוי אדם) היפני הראשון פותח עוד בשנת 1970 באוניברסיטת וואסדה. גודלו היה כגודל אדם, והוא עוצב כטורסו בעל גפיים ונטול ראש. ההומנואיד המסחרי הראשון שנכנס לבתים היפניים, היה ככל הנראה ASIMO, ששיווקה הונדה ב־1986. הוא היה בגודל אדם, ודמותו היתה כדמות אסטרונאוט.

בעשור האחרון פיתחו היפנים סוג חדש של רובוטים, כאלה המאפשרים יחסים קרובים יותר עם בני אדם ונועדו לקחת חלק בחיי הקהילה היפניים. אחת הסיבות לכך היא שאוכלוסיית יפן מזדקנת ושיעור הילודה בה קטן. חלק מהרובוטים פותחו כדי לתמוך בקשישים פיזית ומורלית, ואחרים משלימים ידיים חסרות ככוח עבודה במפעלים, עובדים בשיתוף פעולה ובחברת בני האדם. יש גם אנדרואידים שהשתלבו בעבודה כמדריכות במוזיאונים, שומרות בחנויות כלבו ואפילו מגישות חדשות.

רבים מהרובוטים נראים יותר כבובה מאשר כבני אדם והם נטולי בינה מלאכותית (בשונה מאנדרואידים). הם חמודים, חסרי מגדר מובחן ומחוברים ל"אינטרנט של הדברים". הפופולרי שבהם הוא פפר (pepper): רובוט־ילד/ה ידידותי ומצחיק, שיודע לרקוד ומבדר בני משפחה בביתם או משמש מארח לקוחות בסניפי בנקים, למשל.

במקביל נמצאים בפיתוח מדעי רובוטים סיעודיים משוכללים, שיוכלו גם לסייע פיזית לקשישי יפן. סוג כזה של רובוט צריך להיות חזק מאוד, כדי שיוכל להרים אדם שנפל, ובעל עטיפה רכה המדמה אותו לאדם יותר מאשר למכונה, כדי שהאוכלוסייה השמרנית תוכל לקבלו ולהתיידד איתו.

האימוץ הנרחב של רובוטים ביפן, נובע בין היתר מהתרבות הייחודית שלה, השונה מהותית מתרבויות המערב. היפנים מייחסים נשמה לטבע ולכל מרכיב בו. בני האדם במערך הזה הם רק עוד מרכיב, וכל מה שבני אדם יוצרים הוא חלק מהטבע. מכאן הדרך קצרה לאידאולוגיה שמנחה את אישיגורו בעבודתו. "בתרבות היפנית אין הבחנה או היררכיה בין בני אדם", הוא מסביר לי, "אנחנו לא מפלים בין אדם לרובוט ולא מפלים בין בני האדם לכל היתר. אנחנו רואים הכל כשווה".

למה אתה חושב שמערכת היחסים בין האדם למכונה טובה לבני האדם?

"על ידי שימוש בטכנולוגיות אנחנו מרחיבים את יכולותינו. כך זה היה מאז ומתמיד. בני האדם לא יכולים להפריד בינם לבין טכנולוגיה. אנחנו מאוחדים באופן הדוק. הטכנולוגיה היא האבולוציה של האנושות. בזכותה אנחנו יכולים להיות חזקים הרבה יותר מכל חיה אחרת. השאלה והאתגר שניצבים כיום בפני המדע הם להבין מהי הכרה ומודעות. באמצעות פיתוח ג'מינואידים בפרט ואנדרואידים בכלל, יש למדענים יכולת לחקור את עצמם ואת ההכרה האנושית. וככל שהאנדרואידים משתכללים מבחינה קוגניטיבית, זה מחייב את בני האדם להשתפר בעצמם".

בעודי כותבת את השורות האלה אני מרגישה שעברתי שינוי תפיסתי עמוק. אני כבר לא מפחדת מהעתיד לבוא, אלא מחכה נרגשת ליום שבו אמצא לי אנדרואיד חמוד, אלמד אותו מהי אהבה ואחיה איתו לנצח.