בתנועה: בטהובן בבית ג'אלה

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות 

עכשיו השעה היא שבע בבוקר ואני מחליק לתוך בית לחם במורד הגבעה התלולה של בית ג'אלה, בין מוניות צהובות שמצטיינות בנהיגה אקספרסיבית. בקול המוזיקה מתנגן הקונצ'רטו לצ'לו של קארל פיליפ עמנואל באך, וכאן, לראשונה, הולך ונקטע התדר ומתחלף בתחנה של פופ ערבי לא רע.

המוזיקה הקלאסית שייכת לבית ג'אלה יותר מאשר לתל אביב, העיר הנמה שממנה יצאתי לדרך. הגבעה רצופה בכנסיות אבן יפות, ובכנסיות מבצעים לפעמים מוטטים ורקוויאמים ויצירות לעוגב כמובן. מצד אחר, אין מה לעשות, אני חש כמו חוואג'ה: זר קולוניאליסט שבא למזרח התיכון על סיפון אונייה עוינת, כזו שבבטנה נשאה גם תזמורת פילהרמונית, מקהלת ילדים, זמרת סופרן ותותח (לביצוע "הפתיחה 1812" של צ'ייקובסקי).

הכרתי בעבר מלחינה שגרה ברמאללה. היא היתה שוזרת יצירות מינימליסטיות יפות בהשראת פיליפ גלאס. פעם היא שאלה בפייסבוק למי יש פסנתר למכירה, וחבר שלי, מתנחל שגר ממש באותה פינה של הגדה, חשב להיפטר משלו. קישרתי ביניהם, אבל התברר שהפסנתר לא היה במצב מספיק טוב, והעסק נפל בצ'אט של שתי דקות. "באסה", הוא כתב לי, "התחלתי לפנטז על סיפור רומיאו ויוליה".

הבחורה הכישרונית ההיא עזבה מזמן את הארץ, ואני מזכיר אותה כאן כדי לא לצאת מכליל כשאני אומר שלתרבות יש קווי מתאר. על פי רוב, הפלסטינים לא מאזינים ליותר מדי מוזיקה מערבית. לא ביונסה, ולא ריכארד שטראוס. המרחב המוזיקלי הערבי כל כך עשיר, כך שזה אך טבעי שאוזן המורגלת אליו תמצא את המוזיקה המערבית מרובעת ומשמימה. פאר טסי זורם כאן בבית לחם. שופן - פחות.

בדרך מזרחה על כביש 1, השתעממתי מאיזו סונטה ועברתי לגלגלצ. היה שם שיר של שרית חדד. הראש הכיר בגדולתו והגוף רקד קצת, אבל הלב חיכה לחזור לווינה איור: שמרית אלקנתי

ובכל זאת, אני לא מסיט את החוגה, נשאר נאמן למה שמתנגן, גם כשגרוב לבנוני מתערבב בו פה ושם. אני מה שאני, ומה שאני זה אשכנטוז. אין מה לנסות להילחם בזה. בדרך מזרחה, על כביש 1, השתעממתי מאיזו סונטה ועברתי לגלגלצ. היה שם שיר של שרית חדד. הראש הכיר בגדולתו והגוף רקד קצת על המושב, אבל הלב חיכה לחזור לווינה. תבינו, הסיבה היחידה שאני לא מת על הכביש, כנהג חדש שצריך לנסוע מרחק רב בכל בוקר וערב, במסלול שמאלץ אותי להיישיר מבט אל השמש המרושעת, הזורחת והשוקעת - היא שמדריגל של מונטוורדי מפקס אותי על האספלט יותר טוב מכל קפה שאקנה בתחנת דלק.

כדי לצאת בערב מבית לחם בלי להיתקע בפקקים של ירושלים, אני מכוון לצור הדסה ולכביש הנחשי שיורד לבית שמש. הדרך לשם עוברת במחנה הפליטים דהיישה, מקום שבו הסימפוניה השלישית של מאהלר כבר באמת נשמעת מוזר. כאן אין כנסיות. יש ציור קיר גדול של חוטפת המטוסים לילה ח'אלד בכאפייה, אוחזת בקלצ'ניקוב. כל אחד והגיבורים שלו. יש מי שאוהב את לילה ח'אלד. אני אוהב את מאריה קאלאס. תמיד אהיה קצת זר במדבר. הכל בסדר כל עוד אנחנו לא כופים על כולם להאזין לקונצרטים שלנו.

חיילי מחסום הפתע מתעלמים ממני. מה יהיה עם המוטיבציה בצה"ל? צריך להיות ראש קטן מאוד כדי להחמיץ את היותי ישראלי שמגיח פתאום משטח A בסובארו. הדרך הפלסטינית המחוספסת מתחברת לדרך המתנחלים החלקה. בתוך דקה אני חולף על פני ואדי פוקין, כפר עתיק ועדין. התנחלות הענק בית"ר־עילית רוכבת מעליו ממש כמו שהקרנות בסקרצו של החמישית של בטהובן רומסות את הנעימה השקטה בצ'לו ובבס. מי הביוב של העיר הישראלית מחלחלים אל מי התהום של הכפר והורסים אותם, כמו שפריצת המיתרים הקודרת בתחילת הקונצ'רטו לתזמורת של בארטוק לופתת את הלב ולא מאפשרת לו לנשום.

והנה המחסום, כמו עצירה פתאומית בסימפוניה של היידן, ואחריו המהירות המותרת שוב עולה, כמו שהטמפו עולה על דף התווים. לחיות בארץ הזאת, לנהוג בה ולהרביץ בכינור יצירה ארוכה של פגניני, אלה שלושה דברים בלתי אפשריים. איכשהו אני מצליח בשניים מהם.