בתנועה: הניאו־נאצי שאהב אותי

אני חושב הרבה על ניאו־נאצים לאחרונה, ואני לא היחיד. זה סוג של כניעה לאג'נדה שלהם. הניאו־נאצים רוצים שנחשוב עליהם. הם מצעידים צלבי קרס בערים אמריקאיות, דורסים מפגיני שמאל ומתיידדים עם יאיר נתניהו. אלו מהלכים שקשה למחול עליהם וקשה עוד יותר להתעלם מהם: פיתיונות שאין ברירה אלא לנשוך אותם. כמו כולם, אני מוטרד, אבל עליי להודות שביליתי פעם ערב בחברת ניאו־נאצים בסנט פטרסבורג, או לפחות גלוחי ראש, ושהיה ממש נחמד.

זה קרה במקרה, כי כך דברים כאלה קורים. בסך הכל עשיתי את מה שכולם עושים בסנט פטרסבורג: ביקרתי במוזיאון ההרמיטאז'. היה נחמד מאוד שם ולא ניאו־נאצי כלל. למעשה, השיחה היחידה שקשרתי במקום היתה עם בחור יהודי מקומי, שקלט אותי במבואה ותהה אם אני ישראלי. כשגילה שאכן כן, הביע התרגשות רבה והציע לי כרטיס לבלט ב־9,000 רובל בלבד.

"זה במקרה יש לי, להערב! לא הייתי מוכר, אבל אתה מישראל".

הכרטיס נראה לגיטימי, אז רכשתי אותו ושבתי לאכסניה שלי. על המיטה שתחת מיטתי ישב בחור צעיר וארוך שיער שכתב ביומנו. לא טוב היות האדם לבדו בבלט, אז הזמנתי אותו להצטרף. יחדיו רצנו בחזרה להרמיטאז' ברחובות שציפת שלג דקיקה החלה מכסה אותם, אבל הספסר החביב נעלם, אז טיילנו לתיאטרון מרינסקי עצמו ורכשנו לו כרטיס. הוא עלה רק 7,000 רובל, כמובן.

בדרך למדתי קצת על רעי החדש. שמו פיטי, אדריכל גנים מבנגקוק, והוא הגיע אל העיר לא באמצעות טיסה, אלא באוטובוסים וברכבות, כולל הטרנס־סיבירית. נותרו עוד שעתיים עד שיצפה לראשונה בחייו במופע של מחול אירופאי. הצעתי שנעביר אותן במקום שעל פניו חלפנו בדרך: בר קטן שהשקיף על תעלה ונראה חמים ומזמין.

מיד כשנכנסנו אותת לנו מישהו להצטרף אליו לשולחן. "מיי פרנדס! מיי פרנדס! קאם! קאם!" הוא היה גלוח ראש ענקי שצווארו מכוסה כתובות קעקע. מרתיע בהחלט, אבל ההתרגשות שבה קיבל את פנינו היתה מידבקת והלכנו לכיוונו. "שבו!" הורה לנו גוליית הרוסי באנגלית, "ספרו מי אתם ומה אתם עושים פה".

"אנחנו... בדרך לבלט", הודיתי בהיסוס.

להפתעתי, הוא לא לגלג עלינו, אלא מיהר להזמין סיבוב וודקות. שמו קוסטיה, סיפר לנו, והוא שוטר. "הייתי פעם גלוח ראש שהולך מכות עם שוטרים ומכניס לזרים! אבל זה נגמר, חתכתי מהחיים ההם. נשארו לי רק המזכרות", הוא צחק, ואז קיפל קדימה את שפתו התחתונה, להראות לנו שמתחתיה רשומה כתובת קעקע: ארבע אותיות שאת פשרן לא הבנתי, אבל הן נראו זועמות.

איור: שמרית אלקנתי

משב רוח קר הכה פתאום בעורפינו. הדלת נפתחה וחבריו של קוסטיה הופיעו בפתח הבר. די מהר התחוורה הבעיה. הוא עצמו פרש מהכנופיה, אבל הם לא. ומראה חברם היושב עם שני זרים עורר בהם אי־נחת מובהק. הם התיישבו בדממה.

לבי צנח. הבחור שישב לידי היה צנום ומגולח בקפידה יתרה. על כתפו היה מקועקע צלב קלטי מוקף בטבעת. הזהירו אותי מכאלה. זה תחליף לצלב קרס. כלומר, זה צלב קרס, שפשוט מהונדס מעט אחרת כדי להתגונן מזרועות החוק. הבן אדם הזה לעולם לא היה מתיישב לידנו מרצונו החופשי, ולהפך. אבל אנחנו כבר היינו חברים של קוסטיה, שהיה בבירור זכר האלפא של החבורה. אז אין ברירה. עושים מה שהוא אומר. וקוסטה אמר לחייך.

החבר'ה של קוסטיה דיברו אנגלית צולעת, שהספיקה כדי לשאול אותנו בעוינות מנין אנחנו. סיפרתי שאני ישראלי, כי לא היה הוגן להסתתר מאחורי זהות אחרת, כשהאסייתיות של פיטי בולטת כל כך. בתגובה הם הורידו לגימה גדולה של וודקה מהבקבוק שהזמין עבורם אותו יהודי, כי רצה להגיע למופע הבלט ההוא בלי אף עצם שבורה. ועוד לגימה גדולה, ועוד אחת.

זה היה כופר נפשנו. אנחנו שילמנו על כל הבקבוקים. וזה עבד! יש לי עדיין תמונות מהערב ההוא, מתחבק עם שלושה מהטיפוסים הכי מדאיגים שראיתם, וכולנו צוחקים בחום כאילו אין שנאה בעולם. אלוהים אדירים, מה ש־40% אלכוהול יכולים לעשות.

ואז הבחנתי בשינוי באווירה. אולי זו היתה התלחשות, אולי מבט, אבל הסימן היה מדאיג. האלכוהול, שעד אותו רגע שמר עלינו, עמד לעבור מפתן בלתי נראה ולשמש דלק לאלימות. תפסתי את פיטי בזרועו ואמרתי: "עכשיו". קוסטיה דידה אל דלת הבר אחרינו, לתהות בכנות למה אנחנו נעלמים כך פתאום. נתנו לו חיבוק אחרון ויצאנו אל התעלות והשלג, אל עלמות בחצאיות טוטו שהציגו בפנינו רוסיה אחרת ואל ההבנה שהכל אפשרי עד גבול מסוים. אבל עד הגבול הזה: הכל אפשרי.