בתנועה: נוהג בכוח האהבה

בשעה שבה תקראו את המילים הללו, כבר יהיה לי רישיון נהיגה, או שלא. הטסט שלי נקבע ליום שאחרי הדדליין. מצחיק עד כמה המילה "דדליין" נשמעת מפחידה. מהו "קו־מוות" אם לא הפס השורק במוניטור, שמעיד על מותו של גיבור הסרט? מנגד, המילה "טסט" נשמעת מרגיעה. בבחינת: אל דאגה, מדובר בניסוי צופרים בלבד. בפועל, הדדליין הוא אתגר סביר לחלוטין, ואילו הטסט הוא חתיכת פחד אלוהים.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

זה יהיה הטסט השני שלי. אל תסתכלו עליי ככה. אמנם הגעתי לגיל 41 בלי לנהוג, אבל לא מבלי להיכשל בטסט. זה קרה בהרצליה בשנת 1993. הבוחן רע הלב דרש ממני לנסוע ברחוב נורדאו המפותל והנורא. רחוב חריג להדהים, רחוב מרושע. צלחתי אותו, אבל אכלתי אותה בכניסה לצומת בפינה אחרת של העיר. למחרת טסתי לצרפת לשהות בת כמה חודשים, וזו התארכה לכדי כמעט עשור של חיים בחו"ל, שבמהלכו חייתי מהיד לפה. לא היה לי כסף לממן עוד שיעורים. מהון להון נשתכחה מלבי משמעותם של תמרורים, ובעיקר המשולש עם השוליים הצהובים.

איור: שמרית אלקנתי

כששבתי לגור כאן, היה זה לשמחתם הרבה של נהגי מוניות השירות. נשענתי עליהם ומימנתי אותם עוד תריסר שנים. זה לימד אותי המון על הארץ שבה אני חי ועל אוכלוסיותיה המוחלשות, והתאמנתי מדי יום בחשבון פשוט: מי שילם פעמיים? מי נתן שבעים שקל? הנה בבקשה.

קצת מביך להיות נטול רישיון, ובכל זאת, הצלחתי לצאת עם נשים. כמעט כולן היו נהגות ואיכשהו התפשרו עם המיתוג העצמי שלי בתור "נווט וממונה על הרדיו", וכך נעתי בדרכים בכוח האהבה. אבל עכשיו יש לי ילדה, אז עד כאן. בחרנו להביא אותה בארץ עם תחבורה ציבורית מחרידה ובעיר ששבילי האופניים שלה נוטים להיות קישוטים חסרי משמעות. הילדה חייבת אבא נוהג, אז אבא יצא לחפש מורה.

מצאתי את משה שנולד בבגדד ושיש לו זיכרונות מפרעות הפרהוד. עשיתי חשבון זריז תוך כדי עקיפה זהירה של עוד רוכב אופניים חשמליים מתאבד, והבנתי שמשה אינו איש צעיר. האם זה דבר טוב? ברוב התחומים: שנים של ניסיון נחשבות לערך מוסף. אבל על הכביש מתחבר מראה בלורית לבנה עם הצעקה: "סבא! עוף לי מהנתיב!"

מראש אני מתחיל לנהוג בגיל מבוגר. האם משה יהפוך אותי לנהג ישיש? החלטתי לתת לו צ'אנס. הוא כיוון אותי דרומה, לחולון, ועוד לפני שהגענו לשם, הוא ניקר את אוזניי בצעקות: "מה אתה עושה? למה עשית את זה? למה? למה האטת עכשיו?"

"אני... אני לומד", גמגמתי. "אין לי בטחון".

"אבל תיסע!"

אז נסעתי, מוצלף בתלונות ובזעקות של אכזבה. "הוא לא מתייחס אליי כתלמיד גרוע, אלא כנהג גרוע", רטנתי באוזני אשתי בתום השיעור השני, "זה כנראה בגלל הגיל שלי, אני נראה כמו נהג גרוע".

בשיעור החמישי החלטתי שדי. "משה", הסברתי לו, תוך זרימה ברחובות צרים להדהים, חנוקים ברכבים חונים, "אני תלמיד, אני זקוק להדרכה, לא להתקפות".

"מה אתה עושה!" הוא זעק בתגובה, "אתה פונה לחד סטרי! למה הפניה לא חדה? למה?!"

אחרי שישה שיעורים השתתקו הצעקות באחת והתחלפו בחיוכים. הבנתי שמשה, המאסטר הזקן, הרביץ בי תרגיל של מיסטר מיאגי. הוא החזיק אותי קצר, והנה, אני נוהג כמו גדול. "אני לא יודע לספור עד שתיים", הבהיר משה והתכוון למניין הטסטים של תלמידיו. "או שעוברים בראשון, או שעוברים בראשון". לי זה נשמע מצוין.

ובכל זאת, הטסט מלחיץ, ונשען על יותר מחוכמתו של המורה. ההתרגלות ההדרגתית שלי ללוח השעות של האבהות הכבידה על העניינים. המילים הללו, למשל, נכתבות בארבע לפנות בוקר, יד אחת מקלידה, השנייה אוחזת בילדה. מוטב שלא לעלות לכביש בכלל בימים כאלה של עייפות, אבל כשקובעים עם משה, אי אפשר לבטל. איכות הנהיגה שלי הידרדרה עד כדי כך, שבאחד השיעורים בלם אותנו משה ואיים לבטל את הטסט. "חבל שלקחת שיעור היום", הטיח בי.

אבוי לי. איך אממן עוד שיעורים? "משה, אני אהיה בסדר. אני אמנם שוגה הרבה יותר ממה שהייתי רוצה, אבל עדיין זהיר". הוא הרהר בעניין כמה שניות. הצליף בי תוכחה נוספת והורה לי להמשיך לנסוע הישר אל תוך לועו של המאלסטרום.

הגענו לכיכר הדמעות. המקבילה החולונית לרחוב נורדאו בהרצליה. שלושה נתיבים מקיפים אותה וההיגיון שבכניסות אליה וביציאות ממנה אינו מובן מאליו. חייבים להתרכז חזק. התרכזתי חזק, וביצעתי סיבוב מושלם סביב המפלצת. מיסטר מיאגי הבגדדי חייך לאישור, ואני נשמתי לרווחה. היציאה מהכיכר הזאת מובילה אל כל הדרכים שבעולם. הן מחכות רק לי — הנהג החדש. יהיה מוזר וקצת בודד לנסוע בהן, בלי שמישהו לימיני יזדעק: "מה אתה עושה?! דפקת ת'טסט".