האסלה המהפכנית שתציל את העולם

אלאונור רארטג'אראסואניוני עומדת במרכז חצר ביתה שבבירת מדגסקר אנטננריבו, וצופה בשני בחורים מתקינים את בית השימוש החדש ללא מים של חברת לוואט (Loowatt), שהחליף בור ששימש עד כה למטרה.

על הקרקע לצידה עומדות שתי תרנגולות כחושות וארוכות, שמנקרות כל מה שמסביב, כולל את נעליי. בצריף העץ שמאחוריה ממוקמת החנות של אלאונור, שבה היא מוכרת קצת מכל דבר: סמרטוטי רצפה, ביצים שהטילו התרנגולות שלה וקפה טחון טרי, שהיא מחלקת בכוסות קטנות, הנשטפות בדלי.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 https://www.clfb.org.il/heb/main/

שירותי בור במדגסקר. קקי של 800 איש מייצר 6 טון דשן	צילום: WaterAid/Anna Kari

אלאונור מתארת את בית השימוש החדש במילה tsara, שפירושה בשפה המלגשית הוא "טוב" במובן של רווחה ובריאות. "בני משפחתי

משתמשים בזה, וגם שלושת הדיירים ששוכרים ממני את הבית הסמוך. זה כלול בשכירות", היא אומרת. "אפילו בני יכול להשתמש בזה". כמו כל האמהות במדגסקר, גם היא חוששת שילדיה הקטנים ייפלו לבור ויטבעו בחרא, במובן המילולי ביותר של הביטוי.

לרוב תושבי מדגסקר אין מערכות ביוב מודרניות בבתים, שנבנו מבוץ אדום הנפוץ באיזור. בעוד שאפשר למצוא טלפונים ניידים בכל פינה באנטננריבו, בתי שימוש עם מיכל הדחה אינם נפוצים. מרבית האנשים משתמשים בבורות שירותים חיצוניים, ובכפרים אפילו אלה אינם נפוצים: התושבים הולכים להפתנות בשיחים או בשדות. "ללכת כדרך הטבע", קוראים לזה כאן.

הבורות באדמה אינם פתרון היגייני, לא רק כי הם מסריחים וקשה לנקות אותם. במדגסקר יש המון מי תהום, כך שגשמים חזקים גורמים להצפות, והפסולת מהבורות עולה ומציפה את החצרות, הבתים, החנויות והרחובות. האיום הוא ממשי ביותר. בבור השירותים של השכן מעבר לרחוב, החומר הצמיגי, האפור והמצחין מתקרב כבר לקצה העליון, מה שיהווה בעיה גדולה בסופה הבאה.

מחסור בשירותים אינה בעיה ייחודית למדגסקר. לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי (WHO), ל־2.4 מיליארד אנשים ברחבי העולם אין גישה למתקני שירותים בסיסיים, וקרוב למיליארד אנשים לא יכולים אפילו להתפנות בפרטיות, ונדרשים לעשיית צרכים בשדות, בכבישים או בתעלות. הבעיה נפוצה בעיקר באפריקה דרומית לסהרה ובדרום אסיה.

במקומות רבים, בניית מערכת הדחת מים היא כמעט בלתי אפשרית. בחלקם פשוט אין מספיק מים לכך, וביתר יש יותר מדי מים, מה שמסבך את תהליך הטיהור בשל הצפות. בחלק מהמקומות אין גם האמצעים הנדרשים לבניית תשתיות המבוססות על מים.

כאן נכנסת לתמונה לוואט, סטארט־אפ מלונדון שמצא פתרון רדיקלי להדחה ללא שימוש במים. בשירותים של לוואט הפסולת מאוחסנת בשקית מתכלה מתחת לאסלה, בלי להשתמש בטיפת מים אחת. כששהשקית מתמלאת, היא מוחלפת בידי צוות החברה, והפסולת מועברת במשלוח ישיר למתקן עיבוד פסולת, שם היא מומרת לדשן ולביוגז.

המבנה הידני הזה נשמע מאד ארכאי בהשוואה לסידורים הנוחים והמלוטשים הנהוגים בעולם המערבי, אך בעידן של שינויי אקלים, שבו בצורות והצפות הופכות לשכיחות יותר ויותר, המערב עשוי דווקא ללמוד מבתי השימוש ללא מים שהוצבו כפיילוט בשכונות העניות של מדגסקר.

מלימודי ספרות לעיצוב אסלות

וירג'יניה גרדינר, המייסדת והמנכ"לית של לוואט, לא שיערה מעולם שתמצא את עצמה מתכננת בתי שימוש. כשסיימה ללמוד ספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד ב־1999, היא היתה רחוקה שנות אור מהתחום.

אבל אז היא מצאה עבודה ככתבת במגזין האדריכלות והעיצוב Dwell. "הייתי הצעירה ביותר בצוות העריכה", היא נזכרת, "ואף אחד לא הסכים ללכת לתצוגות של מטבחים ואמבטיות". אז היא נשלחה לסקר אותן, והמסקנה הראשונה שהכתה בה היתה שרעיונות אדריכליים מתפתחים כל הזמן, רק לא בנוגע לבתי שימוש. אלה נותרו אותו הדבר כבר שנות דור. "הכתבה הראשונה שכתבתי למגזין היתה בדיוק על זה", היא אומרת.

במהלך לימודי התואר השני בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון, גרדינר החליטה לכתוב תזה על מערכות שירותים ללא מים, שסללה את הדרך להקמת לוואט ב־2010. הסטארט־אפ התבסס על הרעיון של הפיכת צואה לסחורה, וגרדינר השיקה קמפיין לגיוס הון.

המשקיע הראשון היה מהגר עבודה מקנדה שגר במדגסקר, ולכן הוחלט להתחיל שם בפיילוט. שנה לאחר מכן לוואט זכתה במענק של עמותת ביל ומלינדה גייטס, שהציבה אתגר להמציא פתרונות בני קיימא וללא מים לטיפול בצורך הבסיסי מספר אחת (או מספר 2, אם תרצו) של בני האדם. בהמשך הגיעו מימונים נוספים, בין היתר ממשרד החדשנות הבריטי.

וירג'יניה גרדינר צילום: Robin Whalley

הפרויקט הזה לכד שתי ציפורים במכה אחת - לספק בתי שימוש ולהמיר פסולת לביוגז, שמייצר מספיק חשמל להטעין טלפונים סלולרים. כשהוכחת ההיתכנות הזו עבדה, התרחבה החברה ל־100 בתי שימוש שמשרתים 800 לקוחות.

בתי השימוש דומים במראה לשירותים המערביים, וכוללים מושב פלסטיק וידית הדחה, שמגיעה בצורת פדל או חבל למשיכה. אך במקום לשחרר מפל של מים לתוך האסלה, המהלך מפעיל סרט מתכלה לבן שעוטף ואוטם את הפסולת, ודוחף אותה לתוך מיכל הנמצא מתחת לבית השימוש, כל זה ללא ליווי של ריחות לא נעימים. צוות החברה מחליף את השקית אחת לשבוע, או לעיתים קרובות יותר, אם היא מתמלאת מהר.

התקנת בית השימוש אינה בחינם: התושבים משלמים כ־12 ליש"ט פיקדון עבורו (הוא נותר רכוש החברה), ועוד 13 ליש"ט בחודש לשירות. עבור תושבי מדגסקר, שם משפחות רבות מתקיימות על ליש"ט ביום, זה אינו סכום זול, אך אלאונור אומרת לי שזה מקובל עליה. בפרט כי תחזוקת שירותי בור עולה יותר: "צריך לרוקן את הבור כל שישה חודשים, וזה מאד יקר". בנוסף, הפינוי מייצר המון בלגן: מרוקנים לא רשמיים, לרוב גברים, מעבירים את הפסולת למיכלים בדלי, ובדרך מפילים פיסות צואה מצחינות מסביב לחצר.

כשאנחנו עוזבים, עוצרת אותנו השכנה גלוריה ראזפינדימיזה. היא מספרת לי על חוויותיה מהצורה המקובלת במדגסקר לשימוש בשירותים, ושורה של הבעות משתלטות על פניה, במנעד שבין בושה לגועל. היא עובדת במשרד הבריאות, ועברה לשכונה לאחרונה כשוכרת, לכן נאלצה לחלוק בור שירותים עם שכניה, חלקם אפילו לא טרחו לנקות אחריהם. השירותים החיצוניים היו מרוחקים מדי מביתה, מה שהקשה אף יותר על המצב. יתרה מכך, החשמל לא תמיד זמין בעיר, כך שדמיינו לעצמכם לעשות את כל זה בחושך. "עם בית השימוש הזה אני מרגישה בטוחה", היא מדגישה.

כשאנחנו יוצאים מהחצר אני מגניבה מבט לסלון שלה. הוא מעוצב נחמד, עם רהיטים מעץ טיק, טלוויזיה ותמונות קיר של סנטה קלאוס ודורה החוקרת. הבית נראה יפה למדי, ואני תוהה מדוע היא לא יכולה להרשות לעצמה שירותים טובים יותר? "השכר במשרה ממשלתית הוא לא בהכרח גבוה", מסביר לי אנגריאנהאביטה, אך הבעיה העיקרית היא התשתיות. "אין לנו באמת מערכת ביוב כמו בעולם המערבי".

בני מעמד הביניים במדגסקר יכולים להרשות לעצמם פינוקים, כמו טלוויזיה, סמארטפון ואפילו מכונית יד שנייה. אבל שירותים עם ניאגרה מחייבים מערכת מתוחכמת של צינורות תת קרקעיים שיחברו אותו למתקן שיוכל לעבד את התפוקה: מפעל לטיהור שפכים, שיזרים אותם מחדש לנהרות ולאוקיינוסים ויעבד מחדש את השפכים התעשייתיים לדשנים. יש צורך בחברה כולה כדי שסניטציה תעבוד. אדם בודד לא יכול לקחת על עצמו את המשימה הזו לבדו.

היסטוריה של בתי שימוש

ערימת צואה היא דבר מסוכן. פתגונים הנמשכים לחומרים המזינים בה - זרחן, חנקן וחלבונים לא מעוכלים - שוחים בתוכה, מוזנים ממנה או מטילים בה ביצים. לכן עלינו לוודא שהקקי שאנו מייצרים נמצא רחוק מאיתנו ככל האפשר. לאבות אבותינו הנוודים לא היתה בעיה. הם התפנו בכל מקום שרצו, ונדדו הלאה. אבל כשבני אדם החלו להתיישב ולעסוק בחקלאות, הם כבר לא יכלו ללכת מהקקי שלהם, ולכן הם הרחיקו את עצמם ממנו, על ידי השלכתו לבורות או לנהרות.

במעבר להתיישבות בערים, המרחב האישי הצטמצם, ופינוי הפסולת נעשה עסק מכוער. תנאי המגורים הצפופים גרמו לאנשים לחפש דרכים יצירתיות להיפטר מהחומר הלא רצוי, ובאירופה של ימי הביניים, למשל, היה נהוג לרוקן את סירי הלילה מבעד לחלון.

גישת ב"מורד הזרם" היתה לרוב הבחירה המועדפת. הרומאים בנו חדרי שירותים משותפים עם שורות של כסאות, והפסולת נפלה לתוך תעלה עם מים שהוזרמו מחוץ לחומות העיר. בני האצולה האירופים בנו בטירותיהם גרדרובות, חדרים עם ספסלי אבן או עץ עם חורים, שדרכם נפלה הצואה דרך מדרון לתוך תעלה.

בית השימוש הראשון שכלל מנגנון הדחת מים באמצעות ידית מכנית הומצא בסוף המאה ה־16 בידי הסופר והמשורר האנגלי סר ג'ון הרינגטון, שבנה אחד בביתו ואחד נוסף בארמון של המלכה אליזבת'. בשלב מאוחר יותר, שרברב אנגלי בשם תומאס קראפר הפך את ההמצאה הזו לבית השימוש המודרני.

המהפכה התעשייתית והפיתוח העירוני מסגרו את תהליך פינוי הצואה דרך צינורות ומפעלי טיהור שפכים, שטיפלו בהם עד שהגיעו לרמות שהפכו אותם לבטוחים מספיק כדי להחזירם לעולם. אולם מפעלי הטיהור מסתמכים על אספקה קבועה של מים, שאינה אוניברסלית, ואינם מחלצים מספיק חומרים מזינים מהרפש, כך ששאריות של זרחן וחנקן מחלחלים למים.

מהסיבות הללו השיקה עמותת גייטס את אתגר המצאת השירותים מחדש: אמא טבע יכלה לנקות בקלות אחרי 300 מיליון האנשים שגרו בכדור הארץ לפני 2,000 שנה, אבל 9 מיליארד האנשים שיחיו פה עד 2050, הם כבר אתגר אדיר מדי עבורה.

סניטציה הפכה לנושא מבוקש עד כדי כך, שמתקיים כיום כנס בנושאי ניהול משקעי צואה (FSM), שמטרתו לשמור על העולם נקי מהזבל שבני אדם מייצרים. יש לכך סיבה טובה: בלי מערכת מאורגנת לסילוק פסולת, ייחרץ גורלה של החברה לחיי עוני ומחלות. כששאריות צואה מגיעות למי השתייה, הן גורמות להתפשטות מחלות כמו כולרה, דיזנטריה ואפילו פוליו, שממשיכות את המעגל של מחלות ועוני.

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, 842 אלף איש מתים בכל שנה מאיכות מים, סניטציה והיגיינה ירודה. למרכז האמריקאי לפיקוח ומניעת מחלות יש אף הערכה גבוהה יותר לגבי מספר הילדים המתים משלשול - 2,195 ביום. יותר מאשר מאיידס, מלריה וחצבת ביחד.

השירותים של לוואט באנטננריבו, מדגסקר. לרוב התושבים אין מערכות ביוב מודרניות בבתים

עיבוד צואה היפר־מקומי

"האזור הזה מזוהם, עליך ללבוש מסיכה", מזהיר אותי עובד הסניטציה טוג'וניאניה אנדריאמבולונה, כשאני נכנסת לשטח מתוחם באתר עיבוד הפסולת של לוואט. אני עומדת להיות חשופה לצואה טרייה שנאספה באותו הבוקר, ביחד עם כל מה שגדל בה.

האתר שוכן על צוק המשקיף על צריפי בוץ ועצי מנגו. הוא חולש על שטח של 400 מ"ר ומורכב משורה של מיכליות המחוברת על ידי צינורות. בלב המערכת נמצא מעבד הפסולת הביולוגית (biodigester), מיכל של קרוב ל־30 מטר מעוקב, שממיר צואה של כ־800 איש ל־6 טון דשן בחודש. 3 טון נמכרים כדשן נוזלי, וה־3 טון הנותרים הופכים לקומפוסט ודשן עשיר.

בהשוואה למפעלים תעשייתיים במערב לטיפול בפסולת, מפעל הפיילוט הזה הוא קטנטן, אך המודל ללא מים מפחית משמעותית את כמות הבוץ שעליו לעבד. בנוסף המתקן של לוואט פולט פחות גזי חממה: רוב מפעלי הטיפול התעשייתיים משתמשים בהזרמת חמצן כדי לחזק את הבקטריות שאוכלת את משקעי הצואה, ואלה פולטות פחמן דו חמצני.

לעומת זאת, בלוואט משתמשים בבקטריות שלא משתמשות בחמצן ומייצרות מתאן או ביוגז, שניתן להשתמש בהם בהמשך כמקור אנרגיה. בתהליך הזה אמנם גם נפלט פחמן דו חמצני, אך בכמות קטנה בהרבה. ובהתאם לדרישות עמותת גייטס, המיכל לפני עיבוד מסתמך על אנרגיה המיוצרת בצורה עצמית: המים מחוממים על ידי הביוגז שהמערכת מייצרת.

כדי שעבודת איסוף הפסולת הידנית תעבוד, אנדריאמהביטה מסביר לי שהאתר חייב להיות היפר־מקומי, כלומר קרוב מאד לשכונה שבה הותקנו בתי השימוש. זו היתה משימה קשה מכיוון שמרחב הוא בעיה רצינית בעיר. לדבריה של גרדינר האתגר הגדול ביותר היה לתאם את תהליך איסוף הפסולת הידני, דבר שאנשים לא בדיוק רגילים אליו, לא במזרח ולא במערב. "מה שמקשה עלינו להרחיב את הטכנולוגיה במהירות, הוא שקשה לתמוך בה", היא אומרת.

בתי השימוש של לוואט בפסטיבל בבריטניה. שימוש יחיד במחיר של חודש שימוש במדגסקר

כעת, לאחר שהצליחה לסדר את הלוגיסטיקה של איסוף הפסולת בפיילוט של 100 בתי השימוש, החברה מתכוננת להתרחבות. כדי להפוך לעסק יציב כלכלית בעיר, עליה לשרת כ־5,000 לקוחות בתוך שנתיים.

במקביל עובדת החברה על חדירה למדינות נוספות באפריקה, אסיה ואירופה. בבריטניה, למשל, השירותים של לוואט כבר משמשים בפסטיבלים ובאירועים בחוץ, ומייצרים הכנסות טובות. "כאן במדגסקר, המחיר הממוצע שאפשר לגבות מאנשים על השימוש בשירותים הוא 3 ליש"ט בחודש", מסביר ארמל סגרטאין, מהנדס בחברה. "בפסטיבלים בבריטניה אנשים משלמים לנו 3 ליש"ט לכל שימוש. זה חישוב אחר לגמרי".

הפסולת הנאספת בבריטניה נשלחת למפעלי טיפול תעשייתיים, ולא למיכליות עיבוד היפר־מקומיות המייצרות קומפוסט, כפי שקורה באנטננריבו. אבל הרעיון שעיבוד פסולת יהפוך להיות מקומי יותר אינו רחוק כל כך מהמציאות. בדיוק כפי שהבנו שעדיף לייצר ולצרוך מזון מקומי, אנחנו צריכים לצמצם את המתקנים לעיבוד פסולת כדי לתווך את "ההפצה מחדש של החומרים המזינים על כדור הארץ", כפי שמגדיר זאת האפידמולוג הקנדי דיוויד וולטנר־טואס, מחבר הספר "מקור הצואה" (Origin of Feces).

כשאנחנו משנעים באופן קבוע תירס מדרום אמריקה, עגבניות מישראל ותותים מקליפורניה למדינות אחרות, אנחנו משנים את האיזון התזונתי של המערכות האקולוגיות הללו, הוא מסביר: "אנחנו מוציאים את כל הגיוון הביולוגי ממערכת אקולוגית אחת ויוצרים ערימות חרא במקום אחר".

המאמץ להמציא מחדש את תהליך עיבוד הפסולת שלנו מתרחש בכל רחבי העולם. אוניברסיטאות וסטארט־אפים עובדים על גישות אלטרנטיביות: חלקם משתמשים באנרגיה סולרית לפירוק הפסולת; אחרים ממירים אותה ללבני פחם שאפשר לשרוף בתנורים כדי לבשל מזון; ויש חברות שמתמקדות בבניית מנגנון למיחזור המים בבתי השימוש להדחות נוספות.

בסוף הביקור שלי באתר, הבנתי שאחרי כמה שעות של דיבורים על בתי שימוש, אני עצמי צריכה להשתמש באחד. למרבה הנוחות יש בית שימוש של לוואט בסמיכות. בדקתי פעמיים את הידית שגורמת לשקית לאטום את הפסולת, ולאחר שראית את הסרט הלבן נע בתוך האסלה ברחש קל, הרגשתי מספיק בנוח להתרכז במה שעליי היה לעשות.

הישיבה הזכירה את בית השימוש בביתי שבניו יורק, עד שהסתכלתי למעלה וראיתי שאין תקרה, רק אדם שעומד על עץ מנגו, ומנער את הענפים כדי להפיל את הפירות. ייתכן שברגע זה אני תורמת ליבול הבא שלו. גם עץ האפרסק בגינה שלי היה מרוויח לו היה מקבל תרומה דומה, אך במערכת הסניטציה הקיימת בניו יורק אין דרך לעשות זאת. אני תוהה אם בבית שלי יהיה אי פעם בית שימוש עתידני שכזה, ומושכת בידית ההדחה. מעליי, בעץ המנגו, האדם מטפס גבוה יותר כדי להגיע לפירות שהיו מחוץ להישג ידו.