מקסין פסברג, סגנית נשיא אינטל העולמית: "בכל כישלון אני מאשימה רק את עצמי"
מאיך להזריק אינסולין ועד רכישת מובילאיי: 8 שיעורים מפתיעים מהקריירה של מקסין פסברג, סגנית נשיאת אינטל העולמית
1. העולם הזה לא בנוי על פייריות
"ביוהנסבורג, שבה גדלתי, למדתי ב'קינג דיוויד ג'ואיש דיי סקול', וכשהייתי בכיתה י"א היה חידון התנ"ך העולמי. אני לא בן אדם דתי, אבל המורה לעברית שלנו היה גם רב, והוא החליט שהוא מכין אותי לחידון. אלה היו לימודים מטורפים, המון קריאה, המון שינון. עברתי את כל השלבים של החידון המקומי בדרום אפריקה, והגעתי לשלב הסופי שבו נבחר מי שיישלח לחידון התנ"ך העולמי. הייתי בת יחידה מול בנים דתיים, אבל לאורך התחרות צברתי הרבה יותר נקודות מהם. ואז הנהלת התחרות החליטה, בספונטניות, שבשאלה האחרונה יאפסו לכולם את הנקודות. בדרום אפריקה ב־1968 לא היה דבר כזה, שוויוניות.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"נשארתי מול מתמודד אחרון. שאלו אותנו שאלה, ענינו שנינו בסדר. שאלו עוד שאלה, שוב ענינו טוב. בשאלה השלישית הבחור קצת גמגם, וכששאלו אותי ורציתי לענות — פשוט סגרו לי את המיקרופון. דיווחו על זה בעיתון, כי לקהל היה ברור שאני מדברת ולא שומעים אותי. הייתי בת יחידה, ועוד חילונית. אולי זה לא התקבל טוב על ידי הנהלת התחרות. הייתי צריכה להפסיק, לומר 'עצרו, לא שומעים אותי. טפלו במיקרופון'. אבל הייתי רק ילדה. לכן, כשהדלקתי משואה ביום העצמאות, הרגשתי שחוויתי חוויה מתקנת.
"למדתי משהו חשוב מהסיפור הזה: אין דבר כזה 'לא פייר'. אין פייר. העולם הזה לא בנוי על פייריות. בחיים אין 'תקווה, מזל ותפילה': עבודה קשה היא הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו".
מקסין פסברג צילום: אלכס קולומויסקי
2. הסוכרת שלי היתה בית ספר לאחריות אישית
"בגיל 11 אובחנתי כלוקה בסוכרת מסוג 1. כשהבנתי שאצטרך לחיות עם סוכרת היה לי קשה, עד שהרופא לקח אותי לראות חולים קשים וקיבלתי פרופורציה. אז החלטתי שאמא שלי לא תזריק לי, רק אני אזריק לעצמי. ילד צריך להיות מוכן לקחת ולעשות. היום אני עושה קואוצ'ינג לילדים ומלמדת אותם לקבל אחריות על המחלה מהרגע שבו הם מסוגלים, מהיום שבו הם יודעים לקרוא את המספרים על המזרק.
"לאנשים יש דעות קדומות על הסוכרת שאני בהלם מהן. אני אף פעם לא הסתרתי את הסוכרת שלי: כשהתראיינתי לאינטל אמרתי למנכ"ל דב פרוהמן שיש לי סוכרת; הוא אמר 'אוקיי' ובזה זה נגמר. היום אני מסתובבת בעבודה עם הבודק והמזרקים, וכולם יודעים שאם אני צריכה לאכול אני צריכה להזריק".
3. בלי הבנת המציאות, לכישורים אין ערך
"ב־1982, כשהייתי מורה לכימיה, התמודדתי על תפקיד מנהלת בית ספר. הגעתי לחדר בעיריית ירושלים, כולם שם היו גברים חרדים. לא קיבלתי את התפקיד, וזה היה לגמרי באשמתי, כי לא השקעתי שום מחשבה במציאות שבה פעלתי. חשבתי שהכל עניין של יכולת וכישרון; לא הבנתי את הצד הפוליטי, לא הבנתי שכדי להצליח אני צריכה 'ספונסר', מישהו מהעירייה שידבר בעדי. סתם לבוא להתמודד בסביבה כזאת — לא היה לזה סיכוי. זה לימד אותי שלפני מהלך את חייבת לקרוא את המציאות הפוליטית ולהבין את המגרש שעומדים לשחק בו. לא מספיק להגיע מנותקת ולומר 'אני טובה, קחו אותי'".
4. הטעות הניהולית הכי גדולה היא לקחת הכל על עצמך
"באינטל הייתי מהנדסת מצוינת, ובתקופה ההיא חשבו שמי שהוא מהנדס טוב בטח יידע גם לנהל, אז מינו אותי לנהל קבוצה. הייתי אחת המנהלות הגרועות שהיו. עשיתי את כל האל"ף־בי"ת של מה שאסור לעשות. לא סמכתי על אף אחד ועשיתי מיקרו־מנג'מנט טוטאלי. היה לי מוניטין גרוע. ואז התמזל מזלי: הוצבתי כמהנדסת מו"פ באינטל ארה"ב, ושם שלחו אותי לקורס ניהול. שם גם קיבלתי שיקוף חזק, ורק אז הבנתי כמה טעויות עשיתי. אמרתי לעצמי, 'הלוואי שיתנו לי הזדמנות לעשות ריסט ולהתחיל מחדש'. וזה באמת קרה. השינוי שחל בי אז היה מהותי. ההבנה הבסיסית החדשה היתה שתפקיד המנהל אינו לעשות את הכל אלא להגדיר את האתגרים והחזון ולתת לאנשים לעשות אותם".
5. מנהיגות לא נקבעת על ידי סמלי סטטוס
"התרבות באינטל תמיד היתה מאוד פתוחה, מתוך תפיסה שבעיות קשות נפתרות רק באמצעות שיתוף פעולה. לכן עובדים בקבוצה ובאופן ספייס. גם הבכירים יושבים בקיוביקל ולא במשרד. זה הדי.אן.איי של אינטל, לא אני המצאתי את זה: גם אנדי גרוב ישב בקיוביקל, גם דב פרוהמן (מנכ"לי העבר האגדיים של אינטל העולמית ואינטל ישראל, בהתאמה - דב"נ).
"מנהיגות לא נבנית מסימני סטטוס כמו גודל החדר. אם תתני למנהל גרוע את החדר הכי גדול, זה לא יהפוך אותו למנהיג. זו סמליות שטחית וחיצונית. כשאני באה לבקר מנהלים אחרים ומכניסים אותי ללשכה מקושטת עם שטיחים, זה לא עושה עליי רושם. להפך, זה אפילו מעצבן. מבחינתי זה אומר, 'התחפשת יפה. עכשיו בוא נראה מה אתה שווה'".
6. היחידות שמקבלות אצלי זכויות יתר הן נשים בהיריון
“חניה לא שמורה אצלנו למנהלים, אלא רק לנשים בהיריון: הן היחידות שמקבלות אצלנו זכות יתר, וזה נובע מסיבה אובייקטיבית: הן סוחבות משקל, למה הן גם צריכות ללכת קילומטר?
פסברג עם אמה הִילְדָה. "כשאובחנתי כלוקה בסוכרת, לא נתתי לה להזריק לי. ילד צריך להיות מוכן לקחת ולעשות" צילום: אלבום משפחתי
"עוד דבר שעשינו הוא להאריך את חופשת הלידה של עובדות אינטל בשישה שבועות, מתוך הבנה שהן צריכות יותר זמן עם התינוק. דווקא זה מגדיל את הסיכוי שהן יוכלו לחזור לפני שיפסידו שנה מהקריירה. אחרת זה יהיה מדרון חלקלק עם אמירה כמו 'למה שאקדם אשה, היא תהיה לי בהיריון'. לגבר שאומר את זה אני עונה, 'היא יודעת לעשות לפחות דבר אחד שאתה לא יודע: תינוקות'".
7. בטיחות היא מעל לכל
"במסגרת התפקידים שלי הייתי אחראית לבינוי מסיבי באינטל, והעבודה עם הקבלנים שיגעה אותי, כי פתאום ראיתי חיי אדם מופקרים, פשוט ככה.
"לעם ישראל לא אכפת, כי מי שנפגע זה שולי השוליים של החברה — סינים, ערבים, עולים חדשים — ואין להם שום הגנה. עובדים שלנו מקבלים קסדה, אפוד הגנה, משקפי בטיחות, נעלי בטיחות, כפפות. אם מישהו מקבל ציוד ולא משתמש בו, אני באה ושואלת, 'מה אני אמורה להסביר לאמא שלך אם אתה חוזר הביתה בלי עין?'. כשאתה מסביר באופן אישי זה משפיע.
"השקענו המון בהקמת בתי ספר יחד עם קבלנים לבטיחות. כל קבלן שאי פעם עבד באינטל יגיד 'איזה טרחנים הם, זה מייקר את העסק'. אבל אני טוענת שיקר הרבה יותר להתמודד עם עובד מת. עדיף לשמור עליו".
8. הדבר הכי מעניין בניהול הוא לפתור בעיות מורכבות
"בדצמבר 2016 הודעתי על הפרישה מהתפקיד, אחרי 33 שנה. קניתי לעצמי מחשב משלי, ונייד משלי, עשיתי ראיון פרישה, פדיתי את הפנסיה, רק רכב חדש עוד לא הספקתי לקנות. ואז צלצל מנכ"ל אינטל העולמית, בראיין קרזניץ', ואמר 'אני הולך לעשות בישראל עסקה כל כך גדולה, ואני צריך אותך. זה לא יעבוד בלעדייך'. אמרתי, 'למה? יש לנו 16 סגנים בארץ. הרכבת שלי כבר יצאה מהתחנה'. הוא אמר, 'אז רדי ממנה'.
"ואז הסתכלנו יחד על כמות הכישלונות שהיו לאינטל בהטמעת רכישות. באמת יש לנו רקורד אומלל ברכישות. ומובילאיי היא השקעה מטורפת; חייבים שהיא תצליח בשביל אינטל, בשביל מובילאיי ובשביל ישראל. קרזניץ' רוצה להפוך את ישראל למרכז עולמי של נהיגה אוטונומית, וזה יכול להצליח רק אם השילוב בין שתי החברות יעבוד. חִשבי כמה הזדמנויות זה יפתח לתעשייה פה.
"בסוף אמרתי כן, כי חשבתי שזה אתגר כמעט בלתי אפשרי. זה חלק מהאישיות שלי: כשנותנים לי בעיה מאוד סבוכה זה מרתק אותי. הצורך והקושי אמיתיים. התפקיד שלי הוא להגן על מובילאיי מאינטל: למובילאיי יש 100 אלף חברים חדשים שרוצים לעזור לה, וזה לא יועיל. אבל אולי חזרתי גם מתוך נאמנות לאינטל, בכל זאת, זה הבית השני שלי".
