בתוך הראש של מנכ"ל אובר שלקח הפסקה: "אני די בטוח שאני לא מניאק"

אם אוהבים אותו בגלל השאפתנות הנועזת שלו או שונאים אותו בשל האכזריות האטומה - טראוויס קָלַנִיק הוא הנבל התאגידי כובש הכותרות של ימינו. אוּבּר היא תופעה גלובלית, שש שנים בלבד אחרי שהתחילה לחבר בין עירוניים שמחפשים הסעות לנהגים באמצעות אפליקציה פשוטה. החברה פועלת ב־76 מדינות, ובשנה שעברה הוזמנו באמצעותה נסיעות בשווי 20 מיליארד דולר, שהכניסו לה 6.5 מיליארד. במקביל לשגשוג העסקי, החברה גייסה עד כה 17 מיליארד דולר קרנות הון סיכון ואג"ח, והגיעה לשווי שוק של 69 מיליארד דולר. אבל קלניק עצמו נודע לשמצה - הוא נתפס כיזם חצוף שרוצה לנצח בכל מחיר ובז לכל חוק בדרך, שהוא גם מנכ"ל שמאפשר תרבות ארגונית סקסיסטית.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה:

ספר חדש של עורך "פורצ'ן" אדם לשינסקי, "נסיעה פרועה: בתוך המירוץ של אובר אחר שליטה עולמית", מתאר את עלייתה המדהימה של החברה אל הפסגה ואת צלילתה המהירה לאזורים שנויים במחלוקת. המסע של לשינסקי אל הסיפור של אובר התקשה להתניע: קלניק איים לטרפד את הפרויקט באמצעות שכירת כותב מטעמו. עם הזמן הוא נרגע ואף שיתף פעולה, ולשינסקי בילה שעות רבות בשיחות איתו ועם בכירים אחרים בחברה. בפרק שמתפרסם כאן לשינסקי מטייל ברחובות סן פרנסיסקו עם קלניק, בעודו תוהה אם הדימוי הציבורי שלו תואם את המציאות. האם הוא באמת מניאק?

עטיפת הספר. ניסיון לפצח חברה שנויה במחלוקת

קווים נקיים זה הכרחי. דיסאוריינטציה זה טוב

19:30, ערב קיצי. אני מגיע למטה אובר בסן פרנסיסקו, ומופתע לראות שלמרות מוניטין של חברה שדורשת שעות עבודה רבות, במשרדים אין הרבה אנשים. זה אמצע יולי, כך שיכול להיות שהעובדים הצעירים יצאו לבלות, אבל יכול גם להיות שאחרי יותר מחמש שנים של דהירה במהירות אדירה, כוח העבודה של אובר קצת התעייף.

טראוויס קלניק הוא שקובע את הקצב. כמה ימים אחרי פגישתנו הוא יחגוג יום הולדת 40, ועדיין חי כמו יזם צעיר מתודלק קפאין. היו לו מערכות יחסים רציניות, אך הוא נותר רווק. חברים רבים מספרים שכשהוא לא עובד הוא אוהב להיות בבית, אבל שהוא מחויב לאובר הרבה יותר מאשר לכל מערכת יחסים אחרת בחייו.

כמה דקות אחרי שעת הפגישה המיועדת הוא מגיע לשולחן שלו, שלידו אני ממתין. יש לו פינה פרטית, שבה הוא מחזיק בגדים להחלפה. אבל היא פתוחה, חלק מהמרחב, בקצה הקומה הרביעית. לא "משרד פינתי", שום דבר יוקרתי.

אחרי שנה שבה חקרתי את קלניק, את החברות הקודמות שלו ואת אובר, אני יודע שהוא אוהב לזרום. לא תכננו על מה נדבר, רק שנמשיך את השיחה על הקריירה שלו שהתחלנו חודש קודם לכן בסין. הוא אומר שהוא רוצה להראות לי כמה דברים לפני שנתחיל לדבר. "יש לנו שתי אפשרויות", הוא מכריז, "אנחנו יכולים להיכנס לחדר הזה" — הוא מצביע על חדר ישיבות קרוב, המשמש לפגישות פרטיות — "ואני פאקינג אפסע קדימה ואחורה כל הזמן. או שאנחנו יכולים לצאת לטייל".

בבחירה בין "לתת לטראוויס להיות טראוויס" לבין לנסות לחלץ מידע מאדם שמרגיש לכוד, אני בוחר בהליכה.

הסיפור של אובר אינו מקביל לגמרי לזה של קלניק - הרעיון של סטארט־אפ שיתוף נסיעות לא היה שלו - אך הוא הדמות המרכזית בו. קלניק סיפק את התובנות המהותיות שהפכו סטארט־אפ של אדם אחר ממעניין לפורץ דרך, בזכות הרעיון להשתמש בפרילנסרים במקום לשכור נהגים ולקנות מכוניות. הוא מכהן כמנכ"ל החזק, מי שידו בכל, מהרגע שבו החברה החלה להתרחב אל מחוץ לסן פרנסיסקו. לכן אובר מזוהה עם קלניק כפי שמיקרוסופט, אפל ופייסבוק מזוהות עם ביל גייטס, סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג.

טראוויס קלניק. רגעי היהירות הפרובוקטיביים שלו, הוא מודה, "לא טובים לאובר. לא טובים לי. לא טובים לאנשים שאני מדבר איתם. זה גרוע לכולם"	צילום: בלומברג

התזמון של קלניק עם אובר היה ללא דופי. החברה מדגימה באופן מושלם את התכונות של הגל הבא בתעשייה של טכנולוגיית המידע. זהו עסק שמבוסס על המובייל;

אם לא היה אייפון, לא היתה אובר. אובר היא גם מנהיגה של מה שמכונה "כלכלת החלטורה" (gig economy), משדכת בחוכמה בין הטכנולוגיה שלה לנכסים של אנשים אחרים (המכוניות שלהם) ולכוח העבודה שלהם, ומשלמת להם לפי חוזים עצמאיים, ללא הטבות סוציאליות יקרות יותר.

כיום אובר מעסיקה יותר מ־12 אלף עובדים במשרה מלאה, כחצי מהם באזור סן פרנסיסקו. כיוון שלבשנו את הג'קטים שלנו — גם לילות יולי בהירים בסן פרנסיסקו יכולים להיות קרירים — אני מניח שאנחנו עומדים לצאת מהבניין. אבל קודם קלניק לוקח אותי לסיור במשרדים. כמו מנכ"לים מעורבים אחרים, הוא תופס את משרדי החברה לא רק כהשתקפות של ערכי החברה ושאיפותיה אלא גם כהרחבה של האישיות שלו.

צרות בצרורות הבעיות של אובר עזיבתו של המנכ"ל טראוויס קלניק היא רק צרה אחת אדם לשינסקי, פורצ'ן לכתבה המלאה 

גם ג'ובס נהג כך. חצי שנה לפני מותו הוא התיישב לצדי על ספה בסלון שלו בפאלו אלטו והציג בגאווה שרטוטים אדריכליים של המטה החדש של אפל, שהוא לא זכה לראות. עוד חודשים אחר כך הוא עבד עם מומחה כדי לבחור עצי משמש לפרויקט.

"אתה יודע איך זה כשבונים עיר משלב השרטוט?", שואל קלניק. "יש לך רק קווים נקיים. אז זה כמו עיר מהונדסת. קווים נקיים. יש לנו חמישה עמודי תווך של המותג: מחובר לקרקע, פופוליסטי, מעורר השראה, מפותח ומרומם. זו האישיות של אובר".

אנחנו עומדים ליד השולחן שלו, מביטים על מרכז העצבים של משרדי אובר, טורים על טורים של שולחנות צמודים — הדבר הראשון שהמבקר רואה אחרי שהוא עובר את המאבטחים. בזמן שקלניק חוזר על עמודי התווך — מחובר לקרקע, פופוליסטי, מעורר השראה, מפותח ומרומם — אני מהנהן בהסכמה. אבל אף פעם לא לגמרי הבנתי במה מדובר. הכל נשמע לי קצת מקושקש, לא משנה באיזו רצינות הוא מסביר אותם.

ב"מחובר לקרקע" הוא לרוב מתכוון לפרקטי. אובר היא הפרקטיות האולטימטיבית: היא משתמשת בטכנולוגיה כדי להעביר אנשים ממקום אחד לאחר. אבל המונח מקבל משמעות חדשה כשהוא יוצא מפי בנו של מהנדס עבודות ציבוריות. "מחובר לקרקע זה כמו טונאליות במוזיקה", אומר קלניק. "אלה שורות ישרות פונקציונליות, הדבר כולו. חדרי הישיבות קרויים על שם ערים. הם מסודרים לפי הא"ב. זה פשוט מאוד פרקטי".

קראתי על הנכונות של קלניק להקדיש אינספור שעות לפרטים הכי קטנים. אבל לא הייתי עד לנכונות שלו לצלול לפרטים המסתוריים לכאורה והשבריריים של עסק תובעני כל כך.

כדוגמה לאופי ה"מרומם" של אובר קלניק מצביע על התקרות האקוסטיות בחדר הישיבות. בהיותו פריק של שקט — "אני לא אוהב קולות. אני לא מסתדר עם הרבה רעש" — הוא מספר בגאווה על חומר הבנייה שאחראי לכך, K-13. "כשיש לך 800 אנשים בקומה, הטיפול האקוסטי יוצר אווירה רגועה, כך שאני יכול לדבר בשקט", הוא אומר ומנמיך את הקול שלו לכמעט מלמול עדין, "ואתה עדיין יכול לשמוע אותי".

לא רחוק משם, במסדרון קטן בין טורי שולחנות לקיר פנימי, קלניק מזמין אותי להסתכל על רצפת הבטון שעליה חרוטה תבנית מורכבת עם קווים מצטלבים. "זו מפת הכבישים של סן פרנסיסקו. אני קורא לזה 'המסלול'". כאן הוא נוהג לפסוע הלוך ושוב, לרוב בעודו משוחח בטלפון. "במהלך היום תראה אותי פה, עושה יותר מ־70 ק"מ בשבוע".

הסיור בקומה הרביעית ממשיך. קלניק מראה לי את "ניו יורק סיטי", חדר הישיבות שבו ניהלה אובר משא ומתן על גיוס 1.2 מיליארד דולר, "עסקת מיליארד הדולר הראשונה שהעיפה לאנשים את המוח", הוא אומר בגאווה.

אנחנו עולים לקומה ה־11 - אחת מכמה וכמה קומות בבניין שעליהן אובר חולשת - שם יצר קלניק סביבה פשוטה, מקום שאמור לחקות סביבה יזמית, עם קירות חשופים ושולחנות קטנים מהרגיל. "כשאתה יזם - לפחות 99% מהיזמים שאינם מארק צוקרברג - יש לך גם תקופות קשות", הוא אומר. "לכן כאן זה מה שאני מכנה 'המערה', כי כשאתה עובר תקופה קשה אתה בחושך, מילולית אתה במקום חשוך. זו מטפורה".

בקומה החמישית יש חדרים שנקראים בשמות של ספרי מדע בדיוני, ז'אנר שקלניק שולט בו. הוא אומר שתמת המדע הבדיוני "מפותחת ביותר", ומתכוון לכך שזה העתיד. אובר היא חברה אובססיבית לגבי העתיד. במקום אחר יש אזור מרכזי שמנסה לדמות פיאצה איטלקית. המסדרונות שמובילים אליו מעוצבים בכוונה באופן מבלבל. בתפיסת עולמו של קלניק, דיסאוריינטציה היא טובה. "אם אתה תושב אתה יודע איפה כל דבר נמצא", הוא אומר. זו הגרסה שלו לפופוליזם. "אם אתה אורח, אתה הולך לאיבוד. כך אפשר לדעת מי תושב ומי אורח".

איך להישאר קטן גם כשאתה ממש גדול

אנחנו סוף סוף יוצאים מהבניין, חומקים דרך היציאה הסודית שמאחורי השולחן של קלניק אל גרם מדרגות שמוביל היישר לרחוב בצד הבניין, כשהכניסה הראשית מעבר לפינה. התוכנית, הוא אומר, היא לרדת ברחוב מרקט, הנתיב הראשי שחוצה את מרכז הדאון טאון, אל רחוב אמברקדו שעל קו החוף. משם נמשיך לרציף הדייגים המתויר ולגשר שער הזהב. חרף השקיעה המרהיבה, הטמפרטורה צונחת. קלניק, לנצח לוס־אנג'לסי, לא יכול לשאת זאת. "זה הדבר שהכי מטריד את מי שמגיע מלוס אנג'לס", הוא אומר. "לכן לפעמים אני מבלה את סוף השבוע באל.איי רק כדי להיות בחוף".

הוא במצב רוח רפלקסיבי, מדלג בין כל מיני עניינים. אני מציין, למשל, שלאחרונה לא כל כך שמעתי על Square, חברת התשלומים של מייסד טוויטר ג'ק דורסי, שהמשרדים שלה יושבים באותו הבניין של אובר. סקוור ציבורית, בניגוד לאובר הפרטית, ובכל זאת הצליחה להוריד פרופיל. "לנו אין הפריבילגיה הזאת", מהרהר קלניק בקול.

אנחנו מתחילים לדבר על היסטוריית היזמות שלו, כולל החיפוש הנואש אחר מימון בתחילת העשור הקודם עבור Red Swoosh, סטארט־אפ שיתוף המסמכים בין עמיתים (P2P). כשאנחנו מגיעים לאמברקדו, הרחוב המפותל בין גשר המפרץ לגשר שער הזהב, השמש כבר שקעה. אני תוהה אם אנשים יזהו אותו ברחוב. לא סביר, הוא עונה.

אחרי רציף הדייגים אנחנו נכנסים לסניף של In-N-Out Burger, הרשת האהובה עליו. בשלב הזה אנחנו בעיצומו של דיון על מכוניות ללא נהג, וקלניק אומר שמתוכננים צעדים גדולים שהוא לא יכול לדבר עליהם. הוא מציין שההליכה הזו, 9.5 ק"מ שתמיד כוללים עצירה בבורגר, נהפכה לשגרת ערב קיץ עבורו ושהוא בדרך כלל מטייל עם אדם שהוא מעדיף לא לחשוף את זהותו. מאוחר יותר אלמד ששותפו להליכות הוא אנתוני לבנדובסקי, לשעבר מהנדס בגוגל שתכנן מכוניות אוטונומיות והקים את Otto, חברה שמייצרת משאיות ללא נהג. כמה שבועות אחרי ההליכה שלנו אובר תקנה את אוטו ב־680 מיליון דולר, וקלניק יספר לי שהוא ניצל את הזמן עם לבנדובסקי כדי לספוג את הטכנולוגיה והתוכנית העסקית שלו לכלי רכב אוטונומיים (אובר ואלפבית, החברה־האם של גוגל, נמצאות בעקבות זאת בסכסוך משפטי).

אחרי השיחה על ימי היזמות שלו, אני רוצה לדעת איך קלניק תופס את אובר כיום, כשהיא כבר גדולה ומבוססת. התשובות שלו מסגירות חוסר רצון לחשוב על החברה באופן כזה. הוא אמנם כבר לא מכיר את כל העובדים, אך הוא עדיין מקיים ראיונות ארוכים עם מועמדים בולטים; הוא מסביר שהוא אוהב לעשות סימולציה לאיך זה יהיה לעבוד עם מישהו לפני שהוא שוכר אותו. אני שואל אם הוא אוהב לנהל חברה גדולה. "בדרך שבה אני עושה זאת זה לא מרגיש גדול", הוא אומר ונשען שוב על המליצה האהובה עליו: הוא מתייחס ליום שלו כאל שורה של בעיות שצריך לפתור. ברור שהוא מתייחס אל עצמו כאל מאתר תקלות ראשי באותה מידה שהוא מנכ"ל.

הגודל בהחלט מפחיד. "הייתי אומר שאתה כל הזמן רוצה לגרום לחברה להרגיש קטנה", הוא אומר. "צריך ליצור מנגנונים וערכים תרבותיים כדי להרגיש קטנים ככל האפשר. כך אתה נשאר חדשני ומהיר. אבל בגדלים שונים הדרך לעשות זאת שונה. כשאתה ממש קטן אתה מתקדם מהר בזכות ידע שבטי; אם תשתמש בידע שבטי כשאתה גדול זה יהיה כאוטי ותתקדם לאט מאוד. אתה חייב כל הזמן למצוא את הקו בין סדר לכאוס".

אני תוהה איך הוא מתכנן לנהל את היציאה משלב הסטארט־אפ, עכשיו כשהחברה כבר לא מורכבת רק מצעירים רווקים שהעבודה היא חייהם. "אני קורא לזה הקו האדום", הוא עונה. "במכונית אפשר לנסוע מהר אבל יש קו אדום, וכל אחד יודע מה הקו האדום שלו. אתה רוצה להגיע לקו האדום ולראות ממה המנוע הזה עשוי. אתה עשוי לגלות שמתחת למכסה המנוע יש יותר משחשבת. אבל אתה לא יכול להישאר מעבר לקו האדום למשך זמן, ולכל אחד יש קו אדום משלו". הוא מציין שיש כבר די הרבה "תינוקות אובר" ושהורים נוטים להיות יעילים הרבה יותר מעובדים בלי ילדים שהזמן שלהם פחות מוגבל. עם זאת, יש גם מגבלות לשאיפות של קלניק לאיזון בין החיים לעבודה של העובדים שלו. "תראה, אם מישהו מייצר יותר, הוא יטפס למעלה מהר יותר. זו עובדה, אי אפשר לעקוף את זה".

אנתוני לבנדובסקי, ממייסדי Otto, עם המכונית האוטונומית של אובר. שיתוף פעולה שנולד דווקא בהליכות ארוכות ברחבי סן פרנסיסקו	צילום: איי פי

שאלת המניאק הגדולה של המנהל שלא מתבגר

אחרי יותר משלוש שעות הליכה הלילה נהיה קר והשיחה אישית. אנחנו מדברים על היהפכותה של אובר מיקירת התקשורת לנבל התורני. קלניק משתף פעולה כמעט מרצון עם הגלגול הזה, ולעתים מלבה את האש ומגלם את הנבל בעצמו. הוא מתייחס לפעולות הללו כ"רגעים הקטנים של יהירות שבהם אני אומר משהו פרובוקטיבי".

אני שואל אם אכפת לו מה חושבים. "כן", הוא אומר ומודה שיש לו גם כמה חרטות. "זה לא טוב לאובר. זה לא טוב לי. זה לא טוב לאנשים שאני מדבר איתם. זה גרוע לכולם".

נראה שחלק מהבעיה של קלניק היא חוסר היכולת שלו להסתיר את נטייתו להתגונן או להתעצבן. את ההתרעמויות שלו הוא מייחס ל"מרדף עיקש אחר האמת". מי שמוכן לומר בדיוק מה שהוא חושב נשפט בחומרה. הוא לא לבד. זו תכונה שיוחסה גם לא פעם לסטיב ג'ובס ולג'ף בזוס, כמו גם לבן דורו של קלניק אלון מאסק. קלניק מודע לכך, מתייחס ל"תפיסה התרבותית שכדי להצליח מייסד־מנכ"ל חייב להיות מניאק (asshole)". הוא דוחה את הגישה הזאת, אבל גם די אובססיבי לגביה. "אני חושב שהשאלה הזאת קיימת, 'האם הוא מניאק?'. כיוון שבילית איתי קצת זמן, זו אחת השאלות הגדולות שתישאל". כמהנדס, קלניק רוצה להאמין שיש תשובה מדעית לשאלה. אני אומר שאולי התשובה נמצאת ותמיד תימצא בתחומן של הדעות, לא של העובדות. הוא דוחה זאת. "הייתי רוצה לדעת אם זה אמיתי, כלומר, האם אני מעורר אצל אנשים מסוימים משהו שקשור למשהו שלא אני עשיתי? או שאני באמת מניאק?", הוא ממשיך, "אני לא חושב שאני מניאק, אני די בטוח שאני לא".

אבל אני רוצה לדעת אם בכלל אכפת לו מה אנשים חושבים. "מה שאתה שומע אותי אומר הוא שאם אתה רודף אמת, אתה רק רוצה את האמת. ואם אתה מאמין שמשהו אינו האמת, אתה ממשיך לחפש את האמת. ככה אני מחווט".

קרוב לוודאי שקלניק לעולם לא ישמע את הגרסה של האמת שהוא משתוקק לה. כמה שבועות אחרי הטיול שלנו פרסם "ניו יורק מגזין" ראיון עם בראדלי טאסק, שעבד עם אובר בלא מעט מאבקים ברגולטורים. "הוא מבין שבדרך להשגת דברים גדולים באמת מעצבנים אנשים", אמר טאסק על קלניק. כשהכתב שאל אותו אם הוא אכן מניאק, התגובה של טאסק תוארה כך: "הוא מהסס. 'אנחנו אוף רקורד?'. אני אומר לו שלא. 'לא, הוא לא מניאק'".

התשובה לשאלת המניאק הגיעה, מבחינת רבים, בתחילת 2017, כשסרטון של קלניק נוזף בנהג נהפך לוויראלי. קלניק הודה לאחר מכן שהתקרית מצביעה על כך שהוא צריך "להתבגר", הצהרה שבאה זמן לא רב אחרי שנכנס לעשור החמישי לחייו. רוח נעורים כבר לא מספיקה כדי להסביר את ההתנהגות שלו.

קלניק, שבשלב הזה בטיול שלנו כבר קר לו והוא עייף, מציע שנמשיך אל גשר שער הזהב, עוד כחצי שעה של הליכה, או שנזמין מכונית ונחזור למשרדי אובר. גם לי קר ואני עייף, אבל מבקש ממנו לבחור. "אני חושב שנזמין הסעה", הוא אומר. הוא שולף את הסמארטפון ומזמין אובר. אחרי כמה דקות שבהן האזין לשיחה שלנו, הנהג מבין ש"טראוויס" שהוא אסף הוא מנכ"ל החברה, ומתחיל בשיחה. הוא מסביר שפיטרו אותו אחרי 16 שנה ב־AT&T. קלניק שואל אם זה מגניב אותו שעכשיו הוא יכול לשלוט בזמן שלו, כנהג אובר. הנהג מודה שהוא מרוצה מהגמישות אבל היה יכול להיות טוב יותר. כשקלניק אומר שלאובר יש דרכים רבות שבהן הנהגים "יכולים להרוויח יותר", האווירה משתנה. "התמיכה הטכנית שלכם ממש גרועה", אומר הנהג. "זה נכון, אנחנו עובדים על זה", אומר קלניק, ומבקש כמה חודשים כדי לתקן את מה שמקולקל. הנהג מתלונן על כך שאינו מקבל עדכונים על תוכנית התמריצים לנהגים שמנסים להתפרנס רק מעבודתם באובר.

כשאנחנו יוצאים מהמכונית, אל אותה כניסה צדדית שממנה יצאנו ממשרדי אובר לפני שעות, השעה כמעט 23:00. קלניק מבטיח לטפל בבעיות שהעלה הנהג (ב־23:17 הוא מעביר לי תגובה מ"מנהל בכיר לפעילות קהילתית" בשיקגו, שמבטיח לבדוק אותן. אחר כך שאלתי אם הוא היה מגיב כך אם לא הייתי במכונית. "אתה יודע כמה מיילים והודעות אני שולח מנסיעות, מנהגים שנותנים לי פידבק?", הוא שואל. "מנהלי המוצרים באובר תמיד מגיבים, 'אוי נו, הנה זה מתחיל'").

נהג שעובד גם עם אובר וגם עם ליפט בלוס אנג'לס. כשהמנכ"ל נוסע אובר, הנהגים שוטחים בפניו שלל תלונות	צילום: אם סי טי

ואז הכישלון האדיר נהפך להמראה מפתיעה

באוגוסט שעבר קלניק הדהים את מי שעוקב אחרי אובר כשהודה בתבוסה בשוק שאותו קידם כשוק העתידי החשוב ביותר של החברה: הוא מכר את אובר בסין ליריבה המקומית דידי. זה כנראה הכישלון הכואב ביותר בקריירה שלו. אך גם במקרה הזה התמונה המלאה מורכבת יותר: אובר הפסידה מיליארד דולר בשנה בסין, ובמכירה לדידי - שהפכה את אובר לבעלת המניות הגדולה ביותר בדידי והכניסה את דידי לדירקטוריון של אובר - קלניק השיג, במכה אחת, גם את אחד הניצחונות הגדולים שלו. הוא הפך השקעה כושלת של 2 מיליארד דולר לאחזקה בשווי 6 מיליארד דולר במונופול סיני עולה. הוא ביטל נטל שלא היה נראה שעומד להיגמר בקרוב על עתודות המזומן של החברה, וכך שיפר את מצבה הפיננסי של אובר וסלל את הדרך להנפקה אפשרית שלה.

במקביל, אובר הראתה שלא איבדה את התיאבון לחלום בגדול. בשלהי אוקטובר 2016 מנהל המוצר הבכיר בחברה, ג'ף הולדן, פרסם "ספר לבן" של 99 עמודים שהוקדש, מכל הדברים, למחקר של אובר על מכוניות מעופפות. הדו"ח נפתח כך: "דמיינו נסיעה מהמרינה של סן פרנסיסקו לעבודה בסן חוזה — שבדרך כלל נמשכת קרוב לשעתיים - ב־15 דקות בלבד". בהמשך הוא מסביר את החזון של אובר לרשת של מכוניות שממריאות ונוחתות אנכית ולתשתית הנדרשת לכך. המסמך היה עלול להיראות כמו מתיחה מתוחכמת אלמלא הדיון המפורט על "מכשולים להיתכנות בשוק" ו־17 המשתתפים ביצירתו, כולל מדענים מנאס"א, ג'ורג'יה טק ו־MIT. אחד מהם, מארק מור, עם ניסיון של 30 שנה בנאס"א, הצטרף לאובר בתחילת השנה כמנהל הנדסת התעופה, במשרה מלאה. על אף החסרונות של אובר, אין ספק שמבחינתה השמים הם הגבול, מילולית.

עם כל הכבוד לגישת רק־העובדות שלו, אין דבר שקלניק אוהב יותר מלזרוק לאוויר רעיונות, כמה שיותר הזויים כך יותר טוב. בקיץ 2016 טסתי במטוס פרטי איתו ועם בכירים נוספים באובר מבייג'ינג להאנגג'ואו, שבה שוכן המטה של עליבאבא ולכן נחשבת למרכז חשוב של תעשיית האינטרנט הסינית. לפני ההמראה קלניק תוהה באוזני אמיל מייקל, תופר העסקאות ומגייס הממון הראשי שלו, אם אובר תוכל לצאת להנפקה ללא בנקי השקעות. מייקל מציע במקום זאת מיזוג הפוך, טכניקה מפוקפקת־משהו שבה חברה פרטית קונה חברה ציבורית נחותה בשביל הרישום שלה בבורסה. קלניק מציע לא להשתמש בבנקים אלא לתרום 3% מההון שיגייסו, כגובה העמלה שהבנקאים היו מקבלים, לצדקה. כשאני מציע לתת את הכסף לנהגים במקום, קלניק נדלק. הוא אומר שהוא רוצה להעניק לנהגים מניות, משהו שאפליקציית שיתוף הנסיעות ג'ונו כבר עשתה (בסופו של דבר באובר החליטו שהסיבוכים של חוקי הרשות לניירות ערך מורכבים מדי).

עמדה של דידי, המתחרה שקנתה את אובר סין, בשנגחאי. קלניק הפך השקעה כושלת של 2 מיליארד דולר לאחזקה בשווי 6 מיליארד דולר במונופול סיני	צילום: איי אף פי

כשאנחנו באוויר, קלניק שוקע בהרהורים. הוא אומר לי שחלם להיות עיתונאי חוקר אחרי שקרא אנתולוגיה של דיווחים על הקמר רוז' בקמבודיה. "עבודת החלומות" הזו, הוא אומר, קסמה לחוש הצדק שלו. אפילו יש לו רעיון: הוא ואני צריכים לנסוע למומבאי לשישה חודשים, הוא אומר, לחיות בשכונות העוני ולכתוב על החוויה. עם הזמן אני לומד שכך הוא משעשע את עצמו, אבל זה גם שיקוף של הכנות שלו. ייתכן שהמצוקה של הקמבודים או תושבי מומבאי אכן נגעה ללבו, אבל הוא לא עשה דבר בנוגע להומלסים בסן פרנסיסקו. הרעיונות שלו מלהיבים אך גם מבלבלים, וכאשר מאתגרים את הרעיונות היותר פרועים שלו, הוא מקבל את זה בברכה.

באחת השיחות האחרונות שלי איתו אני מעלה את עניין אלכסנדר המילטון, שר האוצר הראשון של ארצות הברית שקלניק התעניין בו הרבה לפני שהמחזה המצליח להפליא של לין מנואל מרינדה התפוצץ על במות ברודווי. למה, אני שואל, קלניק העריץ כל כך את המילטון כשקרא לראשונה את הביוגרפיה שכתב רון צ'רנו? "יש הרבה מה להעריץ בו", הוא עונה. "הוא היה יזם, אך במקום להקים חברה הוא הקים מדינה. הוא היה במרכז. ארצות הברית היתה מקום שונה אם הוא לא היה שם. הוא היה פילוסוף, אך גם ביצועיסט. היו לו המון תכונות נהדרות. אני חושב הרבה על האופן שבו הוא ראה את העתיד.

דמותו של שר האוצר המילטון במחזמר הקרוי על שמו. "הוא עורר הרבה מחלוקת. גם אנחנו"	צילום: Joan Marcus

במובנים רבים אמריקה הגשימה את החזון הזה, ואני חושב שנהפכנו למדינה מובילה בזכות החזון שלו". המילטון לא ידע מתי לשתוק, ורשימת האויבים שלו היתה ארוכה. אני תוהה אם קלניק הזדהה גם עם היקף העלבונות שנאלץ לספוג. "תראה", הוא אומר, "הוא עורר הרבה מחלוקת. גם אצלנו זה כך. באובר אנחנו אוהבים לומר, 'דעו מה הדבר הנכון, הילחמו עליו, אבל אל תהיו אידיוטים'. הוא עשה את הדבר הנכון בעיניו. וכשאתה עושה את זה, כשאתה עושה משהו ממש ממש אחר, יהיו לך מתנגדים. פשוט צריך להתרגל לזה".

טראוויס קלניק, אידיוט בעיני רבים אך לא בעיני עצמו, כנראה לעולם לא יתרגל למתנגדים. אחרי הכל, המחלוקת נהפכה להיות חלק מהמסע.