בנק ישראל עומד במקום - וזה מסוכן

הודעות הריבית של בנק ישראל זה לא הסיפור הכי "סקסי" בחדשות, בטח בעידן שהריבית עצמה לא זזה מהמקום כבר שנתיים וחצי. לכאורה, לא קורה שום דבר ואין כל כך במה להתעניין. אולם, דווקא השפעתה של העמידה במקום יכולה להביא להשלכות מרחיקות לכת. בנק ישראל הוא האחראי העיקרי למנוע את המשבר הבא ולא בטוח שהוא עושה זאת.

בהודעת הריבית האחרונה כתבו חברי הוועדה המוניטרית של בנק ישראל כי "בכוונתם להותיר את המדיניות המרחיבה על כנה, כל עוד הדבר יידרש כדי לבסס את סביבת האינפלציה בתוך תחום היעד". לפי משפט זה, לא ברור מה בנק ישראל רוצה להשיג. האינפלציה לא מופיעה לבד בלי סיבה, היא משקפת תוצאה של הכוחות הכלכליים הרבים. האם בנק ישראל מעוניין שיעלו מחירי הסחורות או שהמלחמה ביוקר המחיה של הממשלה תיפסק? בוודאי שלא. האם הוא מחכה שהאבטלה תרד, השכר יעלה והצריכה הפרטית תתחזק? ספק אם לזה הכוונה - כי כל האינדיקאטורים הללו נמצאים קרוב לשיאים ההיסטוריים: שיעור האבטלה ברמה מאוד נמוכה, השכר עולה לאחרונה במהירות והצריכה הפרטית צמחה ב-2016 בקצב של 6.3%, הגבוה ביותר מאז 2007.

ד"ר קרנית פלוג - נגידת בנק ישראל צילום: אוהד צויגנבג

הרצון לבסס את האינפלציה בתחום היעד אמור למנוע את סכנת הדפלציה, אך למעט האינפלציה הנמוכה, אין שום סימן במשק שמאפיין בדרך כלל דפלציה מסוכנת. ברור שבנק ישראל מוטרד ובצדק מעוצמתו של השקל וההשפעה שלו על היצוא. אולם, לשקל יש רק השפעה עקיפה ומוגבלת על האינפלציה.

אז מדוע הטיעון "לבסס סביבת האינפלציה בתוך תחום היעד" עומד במרכז השיקולים של בנק ישראל? אם בנק ישראל לא באמת מתכוון שאחד מהדברים שהוזכרו לעיל יקרו. המתנה ל"התבססות האינפלציה" זה רק תירוץ שמאפשר לבנק ישראל למשוך עוד זמן בתקווה שהאינפלציה "תתבסס" בתוך היעד הדרוש, שהפד האמריקאי יעלה את הריבית עוד מספר פעמים ויקפיץ את הדולר, ושהבנקים המרכזיים בעולם יפסיקו את מהמדיניות המוניטרית המרחיבה ואולי גם יתחילו להעלות את הריבית.

לכן, הודעת בנק ישראל על המתנה להתבססות האינפלציה קצת מתעתעת. יחד עם זאת, למרות אופנת השקיפות, לבנק מרכזי מותר לא לחשוף את הקלפים בתנאי שיש לו מדיניות ברורה והוא לא משלה את עצמו בקשר להשלכותיה.

הבעיה היא שלמדיניות משיכת הזמן של בנק ישראל יש מחיר והוא עלול להיות כבד הרבה יותר מהרווח שמדיניות זו משיגה בטווח הקצר. אם נשאל היום את בכירי הבנק המרכזי האמריקאי (ה-FED) באמצע שנות האלפיים, האם בדיעבד היה נכון להעלות את הריבית בשיעור חד גם במחיר של האטה משמעותית בכלכלה כדי למנוע את התנפחות בועת הנדל"ן וקריסתה, תשובתם ככל נראה תהיה חיובית. אותה תשובה נקבל גם מבכירי הבנקיים המרכזיים שטיפלו בבועת הדוט-קום של סוף שנות ה-90, בועת האשראי והנדל"ן ביפן של שנות 80, בועת הנדל"ן במדינות דרום אירופה במשבר האחרון ובעוד שורה ארוכה של משברים בעולם שהתאפיינו בהתנפחות מחירי הנכסים וקריסתם.

לעומת המלחמה נגד האינפלציה הגבוהה, שבמרבית העולם המערבי כבר לא קיימת קרוב לשלושה עשורים  (בישראל כשני עשורים), אותה ניצחו הבנקים המרכזיים בנחישות ובהחלטיות גם במחיר של האטה חריפה בפעילות המשקים, בזירה של בועות הנכסים שמתנפחות בגלל הריבית הנמוכה הבנקים המרכזיים הרבה פחות החלטיים.

אם נחזור לישראל, הנורות האדומות מתחילות כבר להבהב חזק. עליית מחירי הנדל"ן בכ-125% בעשור כבר מאחורינו. בדו"ח האחרון על המערכת הבנקאית, בנק ישראל מציין שהאשראי הצרכני צמח במהירות גבוהה בשנים האחרונות ואיתו גם הסיכון - כבר מתחילים להופיע סימנים ברורים של קשיי הלווים. מחיקות האשראי בבנקים וחברות כרטיסי אשראי במגמת עלייה. כל זה מתרחש כאשר הצרכנים עדיין במצב מצוין. מה יקרה שתגיע ההאטה בכלכלה או חמור מזה כמו מיתון ועלייה חדה באבטלה?

בנוסף לסיכוני ההתנפחות של שוק הנדל"ן והאשראי הצרכני, גם שוק המניות נמצא במגמת עלייה חזקה (מדד ת"א 90 עלה בשנה האחרונה ב-33%, יותר מכל מדדי המניות העיקריים בעולם) וגם בשוק אג"ח שהמחירים בו נמצאים בשיא כאשר הציבור מזרים יותר ויותר כספים לאפיק זה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהתנפחות חריגה במחירי הנכסים היא הסיכון הנפוץ והנפיץ ביותר בעידן הכלכלי המודרני. כדי לא להצטער בדיעבד על אי טיפול נחוש יותר בסימני התחממות ברורים בשוק הנכסים בישראל, המדיניות המוניטרית צריכה כבר היום ליטול יוזמה ולהיערך לעליית הריבית, למרות הנזקים שייווצרו בטווח הקצר.