קבורת החמור לרשות השידור – סוף מכוער לתהליך מושחת
הסוף העלוב של ערוץ 1 הוא כמעט סיום בלתי נמנע לטרגדיה ידועה מראש. הפוליטיקאים של הליכוד לא הפסיקו לשסות את עובדי הרשות והתאגידים אלה באלה ולטעת בעובדי הרשות תקוות שווא כאילו אפשר להציל אותה
"קבורת החמור" שנערכה אתמול לרשות השידור אינה הדבר החריג במלחמות התאגיד בכנסת. מאז שפתח ראש הממשלה נתניהו בניסיונותיו לבטל תאגיד שהוקם בחוק כל דבר בתהליך הזה פגום, מכוער וחסר היגיון. ההשפלה המשודרת של עובדי רשות השידור הייתה אם כן שיא טבעי לעשרה חודשים של התעללות בלתי פוסקת של הליכוד ואנשיו בעובדי רשות השידור ותאגיד השידור "כאן", והכל בשם העיקרון המקודש של "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו".
- מהדורת מבט שודרה הערב בפעם האחרונה; צפו: גאולה אבן פורצת בבכי בשידור
- מסתמן: לא תהיה דחיה נוספת, ושידורי שני תאגידי השידור יפתחו ביום שני הקרוב
- ח"כ ביטן: "לתאגיד אין זכות על פי דין לשדר כל מה שהוא רוצה"
רשות השידור היא פס הקול של דור שלם, דור שגדל על ערוץ 1, שחיים יבין בישר לו על המהפך, שראה תוכניות אירוח של רבקה מיכאלי ושעשועונים של אורי זוהר, שלמד מה זה סאטירה מניקוי ראש. היא הייתה זכאית לסיום מכובד והוגן ולאמירת תודה קולקטיבית. אנשיה היו זכאים להרבה יותר מאמץ למצוא להם פתרון עבודה/פרישה הוגן.
אלא שהסוף העלוב הוא כמעט סיום בלתי נמנע לטרגדיה ידועה מראש. הפוליטיקאים של הליכוד לא הפסיקו לשסות את עובדי הרשות והתאגידים אלה באלה ולטעת בעובדי הרשות תקוות שווא כאילו אפשר להציל אותה. אחת התוצאות היו קשיים בשיתוף הפעולה ובסיכום על העברת עובדים מהרשות לתאגיד. הדחיות החוזרות ונשנות במועד פתיחת התאגידים וסיום עבודת הרשות יצרו מצב שבו הדברים הקבועים היחידים במלחמות התאגיד הם האקראיות, הארעיות וחוסר הודאות.
כונס הנכסים הרשמי פרופ' דוד האן, שאחראי על פירוק הרשות, טען ובצדק שכל זמן שקיימת אפשרות שתאריך תחילת שידורי התאגיד ידחה שוב הוא אינו יכול לשחרר את העובדים. התאגיד טען ובצדק שאינו יכול להתחיל לשדר בלעדיהם. לכן התהליך הכל כך לא תקין הוביל לסיום חפוז אתמול, היום הראשון שבו נוצרה ודאות שביום שני הבא שני התאגידים מתחילים לשדר.
ראוי היה שהאן ייתן לעובדי רשות השידור יותר מרבע שעה התראה לפני מהדורת מבט ויודיע לעובדי הרשות על הסגירה ישירות ולא באמצעות ועדת ביטן. לנוכחים בישיבת הועדה היה ברור שהאן מבחינתו מסר הודעה טכנית על שחרור עובדים מהרשות לטובת התאגיד ולא הבין את המשמעות ההיסטורית והאנושית של ההודעה שלו. הוא ללא ספק היה צריך לגלות יותר רגישות. אבל האשמה העיקרית מוטלת על הקואליציה שיצרה את האנרכיה.
חברי הכנסת מבזבזים כבר שבועות של דיונים מרתוניים ביום ובלילה ומשקיעים אנרגיות פוליטיות גדולות בחוק מזיק שמקים שני תאגידים במקום שצריך להיות תאגיד אחד. העילה לכך היא לכאורה שתאגיד השידור הציבורי הוא גוף שמאל, כאשר גם בימין יודעים שהתאגיד הוא גוף השידור המאוזן ביותר בישראל. כולם יודעים שאין לחוק החדש כל קשר לשאלה איך צריך להתנהל כלי שידור. ברור גם שהדבר האחרון שנתניהו רצה זה תאגיד נוסף שבו כללי המינויים יהיו כמו בקודם, כלומר הוא נאבק כדי להעביר חוק שגם הוא לא רצה בו.
בנימין נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי
אז מה מטרותיו החשובות של החוק המקולל הזה? להציל משהו מכבודו האבוד של ראש הממשלה בנימין נתניהו אחרי ששר האוצר משה כחלון לא נתן לו לחסל את תאגיד השידור או להשתלט עליו; לנקום בתאגיד על שהעז להילחם על חייו; להותיר בעובדי שני התאגידים טראומה עמוקה למקרה שהם יעלו על דעתם לעשות עבודה עיתונאית ראויה וביקורתית; ולהלך אימים על אנשי התקשורת כולם ולהעביר להם את המסר: תראו מה ראש הממשלה יכול לעולל למקום העבודה שלכם.
בחודשים האחרונים גילינו שראש הממשלה ומשפחתו סבורים שמותר להם לקבל מתנות ענק מחברים. כבר שנים אנחנו יודעים שראש הממשלה סבור שמותר לחבל בדמוקרטיה, להסית נגד מערכת המשפט והתקשורת וגם נגד אוכלוסיות שלמות שנוהרות כביכול באוטובוסים לקלפיות או שכחו מה זה יהדות.
מה שלימד אותנו משבר התאגיד הוא שראש הממשלה גם לא רואה אנשים פרטיים ממטר. עובדי רשות השידור והתאגיד שהוא שיסה אלה באלה עניינו אותו הרבה פחות מכלי משחק או סיגרים. כמו שזמן רב מדי בשלטון משחית הוא גם גורם לתפיסה שאתה מורם מעם, שנולדת ונבחרת לשלוט וההישרדות שלך חשובה מכל דבר. מה זה החיים של אלפי עובדים בתקשורת העוינת מול המטרה הקדושה הזו?
