חקר ביצועים: אל תתבלבלו - זו הכנסת שדורסת את שלטון החוק

המלצה לדיון מחודש במיסוי

בג"ץ - זו הכנסת שדורסת

יום אחד, כשההיסטוריונים יחפשו את רגע המפנה, זה שבו בית המשפט העליון התחיל באמת לאבד מכוחו, הם יחזרו לשנה החולפת. זו לא רק איילת שקד — כפי שזה לא היה רק דניאל פרידמן. זה לא רק הרכב השופטים, ולא רק האקטיביזם האובר־שיפוטי, ואפילו לא רק בנימין נתניהו. זה בית המחוקקים, שהבהיר השנה שאין לו שום מחויבות לחוקק חוקים שהם גם ראויים, גם חוקתיים, גם מתקבלים בהליך תקין, גם שומרים על זכויות האדם. הם מחוקקים מה שבא להם ואיך שבא להם, ואז יכולים לבוא לציבור הבוחרים, להצביע על בג"ץ ולהגיד: "אנחנו רצינו, זה הם פסלו. המנותקים האלה מירושלים, שמקפידים על 'שלטון החוק', על 'הדמוקרטיה'". במילים אחרות: אם בג'"ץ יפסול, נתקוף אותו. אם במקרה לא יפסול, נמשיך לחגוג. וזו הסכנה האמיתית בהתמודדותו עם מיסוי הדירה השלישית, ובכל אלה שקדמו לה.

נעמה סיקולר

איילת שקד שרת המשפטים צילום: יואב דודקביץ

ההצעה רוּקנה מתוכן

חוק השכירות - כלום עם כלום

חוק השכירות ההוגנת הגיע השבוע לוועדת החוקה, ושתי פוליטיקאיות בולטות הביעו את שביעות רצונן ממנו: שרת המשפטים איילת שקד, שהטילה וטו על הרעיון שהחוק יקפיא את שכר הדירה לשלוש שנים, אמרה שכך היא הצילה את ישראל מהזנחה שנראית "כמו אחרי הפצצה"; והח"כית סתיו שפיר, יוזמת החוק ומי שהציעה את ההקפאה שהוסרה, אמרה מצדה שחייבים רגולציה ממשלתית בשוק הדיור. כשנציגת הקפיטליזם ונציגת הסוציאל־דמוקרטיה מברכות שתיהן על חוק, ברור שהוא חסר תועלת: הנוסח הנותר עוסק רק בסעיפים זניחים של חוזה שכירות. בלי פיקוח על המחירים — שדווקא קיים בתוכנית הממשלתית "דירה להשכיר" — ובלי רשם שכירויות, הכנסת המציאה עוד טרדה לאזרחים. חבל על הזמן של כולם.

אורי תובל

הרשעה במקום הסדר טיעון

השופט המטריד - גם הפרקליטות ניצלה

השופטת עינת רון הרשיעה השבוע את השופט בדימוס יצחק כהן בהטרדה מינית, ופסלה את הסדר הטיעון המקל שתפרה לו הפרקליטות. ההסדר הסתפק בצמצום האירוע ל"ליטוף בגב" מינורי, וגימד את כל מה שקרה לפניו: כהן, שכיהן כנשיא המחוזי בנצרת, הושיב את המתלוננת על ברכיו, דחף ידו מתחת לחולצתה וקינח בחיבוק. פסילת ההסדר הבהירה לכל הצדדים כי אין מקום להקלה עם האיש משום שהוא שופט, אלא להפך — הוא צריך להיות הסמן המובהק לטוהר מידות ולכן צריך דווקא להחמיר איתו. ובסופו של יום, השופטת לא רק שיקמה, ולו במשהו, את תחושת ההרתעה ואת אמון הציבור באפשרות של צדק; היא גם עשתה חסד עם הפרקליטות, וחילצה אותה מהסדר שבעתיד היה פוגע קשות ביכולתה המוסרית והמקצועית למצות את הדין עם בכירים שיושיבו נשים על הברכיים וילטפו את גבן.

משה גורלי

יצחק כהן צילום: שאול גולן

עד מתי נשים יעבדו?

גיל הפרישה - דרושה תוכנית כוללת

השבוע שוב הוחלט לא להחליט עדיין אם גיל הפרישה לנשים יעלה. נגידת בנק ישראל קרנית פלוג מקדמת את העניין, כדי להציל את שוק הפנסיה באופן כללי ואת הקצבאות שיקבלו נשים באופן ספציפי. ההיגיון ברור, והעלאת גיל הפרישה אכן נחוצה. אבל לא כעת. כי מהלך כזה יכול להועיל רק אם, כמובן, נשים באמת יוכלו לעבוד עד הפנסיה. בשוק העבודה הנוכחי, שעוין עובדים מבוגרים בכלל ונשים מבוגרות בפרט, זה לא אפשרי (לפי מכון המחקר ברוקדייל, ב־2013 רק 59% מהנשים בנות 55 עד 64 עבדו, לעומת 76% מהגברים). כדי שהעלאת גיל הפרישה תשיג את מטרתה, דרושה הכנה ממושכת של המשק: תמריצים למעסיקי מבוגרים, הכשרות להסבות מקצועיות, תנאים פיזיים שמתאימים לעובדים מעל גיל 50 ו־60. הלחץ של פלוג צריך לכלול גם את זה.

אתי אפללו

מגדל מפלגת את הח"כים

סלינגר - בגוב הביטנים

האוצר קבע דרישות הון חדשות לחברות ביטוח (סולבנסי 2). חברת מגדל רוצה הקלות, והצליחה לכנס דיון בוועדת הכספים בנושא. המפקחת על הביטוח דורית סלינגר לא הגיעה. כמה חברי כנסת התעצבנו, ובהם מיקי זוהר, אורן חזן ודוד ביטן. דיונים חשובים בהרבה מתנהלים בקצרה ובלי סערה, אבל דווקא זה היה ארוך וטעון; נראה היה שהח"כים ארבו לסלינגר, חיכו שתגיע כדי להראות לה מה הם חושבים על כך ששוב ושוב היא משליטה סדר בענף בלי להזדקק לעזרתם. לעומתם, חלק מחברי הוועדה (זהבה גלאון, מיקי לוי, רחל עזריה, מיכל בירן ומנואל טרכטנברג) דווקא טרחו לשאול: למה חזן וזוהר וביטן נרתמים לעזרתה של חברת ביטוח אחת מול 12 אחרות התומכות במפקחת? האם הם רוצים לא רק ללמד את סלינגר לקח אלא גם לסדר לבעלים שלמה אליהו דיבידנד? ולמה הטיעונים שלהם נשמעו זהים, מילה במילה, לדף המסרים של מגדל? ואם יורשה לנו להוסיף: איפה כל הלהט הזה במלחמות כלכליות אחרות שהח"כים יכולים לנהל, למען הציבור?

רחלי בינדמן

דורית סלינגר צילום: אוראל כהן

נשיא חדש בצרפת

מקרון - עכשיו המשא הכבד

מנהיגים ברחבי העולם נשמו לרווחה ומיהרו לברך את נשיא צרפת הנבחר עמנואל מקרון, עם היוודע ניצחונו הסוחף על מועמדת הימין הקיצוני מרין לה פן. "בראבו!", צייץ ראש ממשלת בלגיה, למשל, וקנצלרית גרמניה צייצה "תחי צרפת!", וגם הרימה טלפון. אבל עם שוך הצהלות הזכיר נשיא הנציבות האירופית ז'אן קלוד יונקר שעם כל הכבוד למשב הרוח המרענן, צרפת עדיין צריכה לעמוד ביעד הגירעון שקבעה הנציבות — 3% ביחס לתמ"ג. "הצרפתים מבזבזים יותר מדי כסף", הכריז, ודרש ממקרון, הנשיא הנבחר הצעיר בתולדות צרפת, "לקצץ בהוצאות הציבוריות". או במילים אחרות: הכל טוב ויפה, ברוך הבא לליגה של הגדולים שהדאגות מלבינות את שיערם ומשא האחריות מנמיך את קומתם.

תמר טוניק

עמנואל מקרון עם אישתו בריג'יט בנאום הניצחון צילום: רויטרס

האתר ממשיך לצמוח

באזפיד - מבשלת רווחים

ב־11 השנים שעברו מאז שבאזפיד פרסמו את השאלון הראשון שלהם, הם יצרו תופעת רשת שחלחלה לאינספור פלטפורמות, כולל אתרי חדשות כבדי ראש. ולהבדיל מתופעות רשת אחרות, זו רווחית מאוד. בשנה שעברה הכנסות החברה מפרסום היו 260 מיליון דולר, 50 מיליון יותר מאלה של "הניו יורק טיימס", למשל. השנה, לפי דיווחים מהשבוע, היא מכוונת להכנסות של 350 מיליון, וההנפקה מתקרבת. אבל רוב הכסף לא מגיע מהשאלונים, אלא מ־Tasty, סרטוני בישול קצרצרים וויראליים, שעלות ההפקה שלהם אפסית והאפשרות לשלב בהם תוכן שיווקי היא אינסופית. נוסחה מנצחת — לפחות עד שהמתחרות, ופייסבוק בראשן, יאמצו את הפורמט בעצמן. בינתיים, הגולשים מוזמנים להמשיך לתהות מה הם עצמם מרוויחים מכל זה.

הגר רבט

ימים קשים למאזיני הרדיו

התאגיד - לא הכל צריך לתקן

מאזיני רדיו הם אנשים של הרגלים. נקשרים לאותות הפתיחה, לשדרנים, לרוח הייחודית של כל תוכנית. עכשיו עובר עליהם שבוע עגמומי, ימים אחרונים של כמה הרגלים אהובים. כמה הרגלים? איזה מהם? לא הכל ברור. בואו נתעכב רגע, למשל, על 88fm: בתחילת השבוע ביקשתי מתאגיד השידור החדש את לוח השידורים המיועד לתחנה, ונעניתי שהוא יפורסם רק בהשקה. עד כה כבר ידוע שלא מעט תוכניות מצוינות, עם עורכים ומגישים עתירי ידע, טעם וכבוד למוזיקה, לא ימשיכו הלאה; גורלן של אחרות עדיין לוט בערפל. אז אולי בכל זאת לא מאוחר לומר: שידור ציבורי מרוענן ובריא הוא הכרחי, אבל את מה שעובד היטב לא חייבים לתקן, כפי שיכולים להעיד כ־5,000 איש שחתמו על עצומה נגד שינויים בלוח השידורים. ולאנשים שעשו את 88 בשנים האחרונות — יצרתם אי של עונג, פותח ראש ומרחיב לב. תודה גדולה.

אדוה קיזלשטיין