יקר למציאות, זול עבור חלום: חידת השווי של מכירת מובילאיי

המשקיעים של אינטל לא אהבו את העסקה לרכישת מובילאיי הישראלית ב־15 מיליארד דולר. מניית ענקית השבבים ירדה אתמול ביותר מ־2% במהלך המסחר בוול סטריט, בעוד המשקיעים של מובילאיי חגגו עם זינוק של 30% במנייתה. בעלי המניות באינטל לא הבינו למה לשלם כל כך הרבה על חברה שהסתפקה בהכנסות של 358 מיליון דולר ב־2016 ורווח של 173 מיליון דולר. מובילאיי לא הייתה צפויה גם להציג צמיחה חריגה ב־2017, כך שהעסקה משקפת לה מכפיל של 60 בערך על הרווח הצפוי השנה. נשמע באמת יקר.

אלא שמובילאיי מעולם לא היתה חברה של מכפילים, אלא רק חברת חלום. שווייה נבנה כמעט לחלוטין על חלום הרכב האוטונומי ולא על הפעילות שמייצרת לה היום הכנסות ורווחים ומוכרת כמעט לכל ישראלי כמערכת המעצבנת הזאת שמצפצפת כשסוטים קצת מנתיב הנסיעה הרגיל. אבל החלום של מובילאיי לא היה אפילו הרכב האוטונומי לשמו, אלא רק התפתחות ובעיקר התחממות מספקת של השוק הזה. התחממות שתגביר את התחרות על כל מה שזז ברכב העתיד ותאלץ את השחקניות הגדולות בו לרכוש את החברות הקטנות ולו רק כדי שלא יעבדו עם הגודזילות המתחרות.

את ההוכחות לכך קל לראות בהיסטוריה של מובילאיי. חלק ניכר ממשקיעיה באים מתחום הרכב, החל ממשפחת חרל"פ ועד גיל אגמון — כולם חלמו את חלום הרכב האוטונומי לפני שרובנו בכלל דמיינו שרכב יכול לנסוע ללא נהג. הם הסכימו להמר על מיזם העתידנות, רק כדי לא לפספס.

גם כאשר מובילאיי הונפקה בניו יורק, אפשר היה לראות בבירור כי המשקיעים חיים את החלום שלה. מובילאיי גייסה סכום חסר תקדים עבור חברה ישראלית — מיליארד דולר לפי שווי של 5.3 מיליארד דולר, ומיד ניתרה לשווי שוק של 8 מיליארד דולר. הפרט המעניין החסר במשפט הזה הוא שההנפקה התקיימה בניו יורק בקיץ 2014, בעיצומו של צוק איתן, כך שאם המשקיעים היו מייחסים ערך מרכזי לפעילות הקיימת של החברה, ספק אם היא היתה מצליחה כל כך בהנפקתה. חלום, לעומת זאת, אין לו מיקום ואין לו גיאופוליטיקה.

חיישני הרכב של מובילאיי

יתרה מכך. המשקיעים האמריקאים, שלרוב לא אוהבים הצעות מכר בהנפקות ראשוניות, סלחו למייסדי מובילאיי ובעלי המניות שלה גם על כך שמרבית ההנפקה, כמעט 700 מיליון דולר, לא הגיעה לקופת החברה אלא לבעלי המניות שלה. הם שיתפו פעולה גם כאשר מובילאיי יצאה להנפקה שנייה, פחות משנה לאחר הראשונה, ובמחיר שהיה כמעט כפול. גם אז המייסדים ובעלי מניות נוספים מימשו חבילות גדולות של מניות. אבל אם מדובר בחלום גדול כל כך, שאפשר למובילאיי לקבוע היסטוריה ישראלית כמעט בכל תחנה בחייה — החל מגיוס פרטי לפי השווי הגבוה ביותר, המשך בהנפקה הישראלית הגדולה אי פעם ובתחנת הסיום אתמול עם עסקת המכירה, יכול להיות שתג המחיר של אינטל הוא דווקא נמוך מדי?

אם מסתכלים על החלום האחרון שהודבק לו מחיר, זוהי כמובן חברת סנאפ ששווה היום בבורסת ניו יורק 25 מיליארד דולר. בדומה למובילאיי, גם סנאפ מוכרת משהו שיהיה חם יותר בעתיד מאשר היום, רק שכאן למובילאיי יש שני יתרונות משמעותיים — אם התחזיות יתממשו, הרי שהמהפכה של מובילאיי תשנה את האופן שבו אנחנו מנהלים את החיים שלנו באופן דרמטי הרבה יותר מזו של סנאפצ'ט. בכוחה של מובילאיי להפוך לכולנו את אופן החשיבה הבסיסי ובעיקר את מהלך החיים שקיים ומושרש זה עשרות שנים — אנחנו צריכים להסיע את עצמנו ממקום למקום. היתרון השני הוא "מציאותי" יותר — למובילאיי רגל קיימת של פעילות שמייצרת רווחים ותזרים מזומנים חיובי. לא חובה, אבל בכל זאת נחמד.

קשה להסתכל על מספר בלתי נתפס של 15 מיליארד דולר בפנים חמוצות, אבל בתוך השמחה נשכחת גם העובדה שמובילאיי כבר הגיעה בכוחות עצמה לשווי שיא של 14 מיליארד דולר בקיץ 2015. זהו אכן הישג חסר תקדים לכלכלה הישראלית, אלא שיכול להיות שבאינטל לקחו בחשבון את העובדה שמרבית רכישות הענק עשו כאן חברות אמריקאיות, לא הניבו את התוצאות המצופות, אלא הסתיימו בסגירת פעילות או שינוי כיוון מוחלט, כאשר הנכס שנשאר בעל ערך אמיתי הוא עובדי החברות הנרכשות. באינטל צריכים לקוות שגם כאן תרשום מובילאיי היסטוריה ישראלית, ותהפוך לאחת החטיבות המצליחות של ענקית השבבים.