הבחירות להסתדרות: כמעט אותו חזון

הבחירות להסתדרות מעולם לא עניינו את הציבור כמו בסבב הנוכחי. מה שהחל כניסיון של היו"ר אבי ניסנקורן לסדר לעצמו כהונה שנייה ללא בחירות הפך בתוך כמה שבועות לקרב פוליטי מכוער ורווי השמצות בינו לבין חברי הכנסת איתן כבל ושלי יחימוביץ', ששיאו בחשיפת הדילים וההסכמות בין השניים למרות שורת הכחשות נמרצות שליוו אותם.

כך הפכו הבחירות להסתדרות מזיכרונות על שביתות בנמל אשדוד ובדיחות עבשות על מחלקות התה המיתולוגיות למאבק עתיר אגו שכולו כוח ויוקרה, שזונח את המטרה האמיתית — לשנות את יחסי העבודה במשק ולזכות בתנאי עבודה הוגנים ככל שניתן.

מנעד גישות צר

אם מרימים לרגע את הראש מקרב ההשמצות בין הצדדים ומנסים להבין מה החזון שלהם, שכל אחד מ־530 אלף בעלי זכות הבחירה יוכלו להיאחז בו, מגלים שאין הבדלים של ממש בין שני המתמודדים. ייתכן שהניסיון למצוא הבדלים היה יומרני, הרי ההסתדרות קמה כדי לקדם את זכויות העובדים ולהגן עליהם, וזה פחות או יותר שטח המשחק שלה. היא לא עוסקת באיום האיראני, לא בהתקפות בעזה, לא בפינוי מעמונה ולא בהגדלת הזכאות ל־5 יחידות מתמטיקה, ולכן מנעד הגישות פה צר מאוד.

ניסנקורן ויחימוביץ'. הקרבות האמיתיים עוד לפניהם צילום: יובל חן

אבל אם בכל זאת מנסים להפריד את המוץ מן התבן, ומנסים לראות איך ייראה שוק העבודה בעוד חמש שנים, מגלים כמה אמיתות. שני המתמודדים שוללים רפורמה חסרת רסן בחברת החשמל, מתחייבים להחלת ביטוח סיעודי ממלכתי ושוללים מכל וכל מוסד בוררות חובה, כלומר כזה שייקח מעובדי התשתיות (חשמל, מים או נמלים) את זכות השביתה בטענה שמדובר במוסד חיוני לחיי המדינה.

למעשה, אם בוחנים גם את השאלות שעוסקות בשקיפות בהסתדרות, גוף שתקציבו נאמד ב־600 מיליון שקל אבל אף אחד לא מצליח לראות את הדו"חות הכספיים שלו, מגלים שגם יחימוביץ' וגם ניסנקורן דוגלים בשקיפות, אבל לא יודעים לומר מתי נזכה ליהנות ממנה.

ההבדלים הקטנים

אז איפה בכל זאת ניתן לראות הבדלים? יחימוביץ' תומכת בהעלאת גיל הפרישה לנשים ומסמנת אותה כאחת המטרות העיקריות, ניסנקורן, לעומתה, טוען שטרם הגיעה השעה. יחימוביץ' עדיין לא כפופה לבריתות; ואם ניסנקורן מכנה את הפעילות הפוליטית במקום העבודה כדמגוגיה, היא טוענת שזה מעשה פסול ושלא תיתן ידה לזה. יחימוביץ' מבטיחה להעלות לאתר האינטרנט של ההסתדרות את כל פירוט הנכסים והכסף ששוכב אצלה, משימה שניסנקורן לא מבטיח עד היום, פרט לאמירה שהוא "יקדם שקיפות" מתישהו.

מנגד, בשאלת תאגיד השידור הציבורי ועתידו ניסנקורן מנסה לצאת טוב עם שני הצדדים — הפורשים ואלה שעתידים לשדר מהחודש הבא. יחימוביץ', מצדה, מטילה ביקורת קשה על הקמת התאגיד אבל אין לה ממש פתרון יצירתי.

חסרות מטרות לטווח ארוך

הבעיה של שני המתמודדים היא שהם עומדים בפני צומת דרכים שבו חלק מהרכבות בתחום יחסי העבודה כבר יצאו מהתחנה. דוגמה לזה היא הקנס שהטילה רשות ההגבלים על חברת החשמל אתמול — 13 מיליון שקל על התעמרות בלקוחות שעזבו אותה. כלומר, ההפרטה של חברת החשמל כבר יצאה לדרך. גם בתחום הנמלים נבנים כעת שניים חדשים — בחיפה ובאשדוד — מתחת לאפם של העובדים, ותאריך הפתיחה הוא עוד שנתיים וחצי. זה אומר שאף שהסיסמאות הללו יפות, ביום שאחרי הבחירות שני הצדדים ייאלצו לקפוץ למים הקרים והעמוקים של יחסי העבודה ולהוכיח שמי שנתן להם את הקול היה שווה את המאמץ.

מי שיסבול בדרך הוא הממונה החדש על השכר ערן יעקב, שנכנס לתפקידו לפני כמה שבועות, ותקציב החברות הממשלתיות, שיספוג מיליארדי שקלים של פיצויים במסעות פרישה מכל חברה שפועלת בשטח. ושם יעמוד המבחן האמיתי — בשמירה על תנאי העבודה של מי שנשאר מאחורי הסיסמאות והפלקטים של הבחירות. אם יחימוביץ' לא תיבחר, תמיד יש לה את הכנסת, היא לא חייבת להתפטר עד הבחירה הרשמית שלה. וניסנקורן? הוא סירב להגיד מה יעשה אם יפסיד, כי לא בטוח שיש בכלל אופציה אחרת.

ביום שאחרי הבחירות יגיעו הפוליטיקות הפנימיות ותתגלה היכולת לגלות גמישות או נחישות מול הממשלה, היכולת להגיע להסכמות בשקט ובלי שביתה — כך שכולם ירגישו מנצחים. ניסנקורן כבר מיומן בזה, יחימוביץ' מבטיחה שתעשה את זה יותר טוב ויותר שקוף.