נחום ברנע, פרשן ידיעות אחרונות: כולם חשודים

אינני יודע מה התרחש בשיחות בין בנימין נתניהו לארנון מוזס, שהוקלטו בחשאי בידי ארי הרו, מי שהיה אז מנהל לשכת ראש הממשלה. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, היה מיטיב לעשות אילו הורה למשטרה לשחרר את הקלטות לשידור. כך היינו יודעים גם מה נאמר בהן, גם איך נאמר ומה המשמעות הציבורית. לאחר שהשותפים לשיחות נחקרו באזהרה, אבד הטעם העיקרי לשמירתן בסוד. מה גם שבמציאות דולף התוכן טיפין טיפין, וגם לעיתונאים שמפרסמים פרטים בקול תרועה אין מושג אם הדברים שנמסרו להם הם אמת או שקר. ישודרו הקלטות, ונדע על מה אנחנו מדברים.

מה שמטריד כאן איננו עצם הפגישות: פגישות בין מו"לים וראשי ממשלה היו תמיד, גם בארבע עיניים.חבל שנתניהו לא מקיים פגישות כאלה לעתים מזומנות יותר. מה שמטריד הוא שהפגישות האלו התקיימו בעיצומה של תקופה שבה העיתון ביקר בחריפות את נתניהו, ונתניהו תיאר את המו"ל שלו כמפלצת רבת ראשים, ששולטת בחשאי, באמצעים אפלים, בכל מערכות השלטון. סופרמן מזה, ולקס לותור מזה; הארי פוטר מזה וולדמורט מזה. קשה לדמיין את נתניהו ומוזס מגייסים באותו עיתוי את מידת האמון הנדרשת לעסקה, בוודאי לא לעסקה שעלולה לסבך אותם בפלילים.

מימין: בנימין נתניהו וארנון מוזס צילום: אלכס קולומויסקי, איי אף פי

ומטרידות עוד יותר הציפיות של שני הצדדים – בהנחה שבפרסומים יש גרעין של אמת. ראש ממשלה יכול להתלונן באזני מו"ל על כתבות שמתפרסמות בעיתונו, לדרוש תיקון, להתקומם נגד כתבים. הוא לא יכול להכתיב קו. בטורקיה אולי כן – ב"ידיעות" לא. ומו"ל לא יכול להבטיח לסרס את הכותבים בעיתונו – זה לא יקרה. לא בחיים האמיתיים. הוא גם לא יכול להבטיח, כמו שעלה מהציטוט שהביא אמש גיא פלג בערוץ 2, שידאג להשאיר את נתניהו בלשכתו. מה שדובר בלשכת ראש הממשלה, אם דובר, נשאר בלשכת ראש הממשלה.

הידיעות שמתפרסמות קשות לעיכול לעורכים ולכתבים בעיתון, שעושים את מלאכתם היטב, בלי מורא ובלי משוא פנים. הן קשות גם לי. עם זאת, אני יכול רק לשבח את העבודה של עמיתינו: במקצוע הזה אין טובות ואין הנחות. כך צריך להיות.

לקוראים שתהו השבוע, בכתב ובעל פה, מדוע לא הבעתי את דעתי על הפרשה הזאת, אמרתי שאני לא יודע דבר מעבר למה שפורסם. זה לא הפריע לך, אמרו לי, להביע דעה על פרשות אחרות. הם צדקו, בהסתייגות אחת: הקורא מניח שכאשר עיתונאי מספר על מקום עבודתו הוא יודע יותר ממה שהוא יודע בדרך כלל. זאת לא המציאות הפעם: בפרשה הזאת כל מי שנחקר באזהרה מנוע מלדבר על חקירתו, מחשש לשיבוש. אילו הייתי פונה לארנון מוזס, ולא פניתי, לא הייתי מקבל תשובה.

נוהל העבודה שאימץ ארנון מוזס מולי, ולמיטב ידיעתי מול אחרים, פשוט: הוא לא מטלפן. גם אני לא. 28 שנים אני עובד בעיתון, ועד היום הוא לא חיווה באוזני את דעתו על מילה אחת שכתבתי, לא ביקש להוריד ולא הציע להוסיף. אני מכיר לו תודה: לא כל מו"ל היה נוהג כמוהו. העיתון יכול, כמובן, לשכור את שירותיהם של בעלי טורים אחרים, שגישתם המקצועית שונה ודעותיהם שונות. לשמחתי, העיתון עושה זאת. ככל שיירבו הדעות, ככל שיירבו הכותבים, כן ייטב.

עכשיו, משהבהרתי את חלקי בסיפור הזה, נגיע לעיקר. לחקירה בתיק 2000 יש תוצאה אחת חיובית: היא הבהירה לכל שהמיזם המכונה "ישראל היום" איננו עסק לגיטימי אלא מתנה אסורה. כאשר נתניהו מנהל משא ומתן מטעם החינמון הוא מודה, הלכה למעשה, שמדובר בנכס שהוא שולט בו. אנחנו מרבים לשמוע בימים האחרונים על הסכומים שהוצאו בקו המתנות החשאי שארנון מילצ'ן ואחרים הקימו למען נתניהו ומשפחתו. הסכומים מרשימים: היה דיווח על 300 אלף שקל; היה דיווח גם על 400 אלף. כל הסכומים האלה הם גזר גמדי לעומת המתנה האסורה שנתניהו קיבל מאיל ההימורים שלדון אדלסון. על פי ידיעה ב"הארץ" אתמול, אדלסון הפסיד על העיתון בשבע שנותיו הראשונות 730 מיליון שקלים – כ־100 מיליון שקל לשנה.

שערו בנפשכם מה אפשר היה לעשות במתנה הזאת: לפתור אחת ולתמיד את בעיית הזקנה במסדרון; להקים אוניברסיטה בגליל; להוציא אלפי ישראלים ממעגל העוני. כל־כך הרבה כסף, רק כדי לארגן פולחן אישיות למשפחה אחת ולחבל בעיתונות החופשית בישראל. לא חבל?

אדלסון רשאי, כמובן, לעשות בכספי המהמרים במקאו כעולה על רוחו, אבל נתניהו מקבל את שכרו מהמדינה: יש מתנות שאסור לו לקבל. מה גם שהייתה תמורה לכאורה: במהלך המאבק על מתווה הגז קיבל נתניהו מכתב מאדלסון שדחק בו ללכת לקראת נובל אנרג'י. נתניהו הלך גם הלך.

כאשר קם החינמון, לפני תשע שנים, העדיפו שומרי הסף למיניהם, אנשי הפרקליטות, פקידי האוצר, מבקר המדינה, חברי הכנסת, לטמון את ראשם בחול. כתבתי שאין למוצר כזה מודל כלכלי ולא יכול להיות לו מודל כלכלי. הם ראו את הצפת השוק, הדמפינג, ואת מחירי ההיצף למודעות, ולא עשו דבר. העובדה ש"הארץ", עיתון שיש לו השפעה גדולה על מערכת המשפט ועל הרגולטורים, הדפיס את החינמון בבית הדפוס שלו, תרמה להדחקה. מה שהכריע, אולי, היה גודל החוצפה: שומרי הסף בממשלה מתמודדים איכשהו עם מתנות קטנות, לא עם מתנות בסדר הגודל הזה.

השבוע, כאשר נתניהו נזקק למליצי יושר בפרשת המתנות, גויס לעזרה אלן דרשוביץ, עורך דין יהודי אמריקאי, שהסביר שהכל בסדר, הכל חוקי, הכל נפלא. בריאיון שהעניק לערוץ 10 מניו־יורק הוא הוצג כ"מקורב" של נתניהו. נשמטה מהתיאור העובדה שדרשוביץ נשכר לפני כשנה על־ידי שלדון אדלסון כדי להגן עליו בתביעה שהוגשה נגדו בלאס־וגאס. עולם קטן.

ועוד הערת שוליים בפרשה: כאשר ניטש הוויכוח בכנסת על החוק שניסה לחייב את "ישראל היום" לעמוד בתחרות עם עיתונים אחרים הצביעה ראשת מרצ זהבה גלאון נגד החוק. הצבעתה הפתיעה אותי. חשבתי שגלאון תבין את הנזק שגורמת המתנה הגורפת הזאת לעוצמתו ולעצם קיומו של המשחק הדמוקרטי. איך תתקיים מרצ במדינה שאין בה עיתונות חופשית, חזקה וביקורתית? אבל מסתבר שקל יותר להטיף נגד סיגרים.