חקר ביצועים: השבוע של הריבית בארה"ב, מקסין פסברג והפועל ת"א

החלטת הריבית בין משאלת לב לנתונים

כולם ציפו השבוע להעלאת ריבית בארצות הברית: מאז 2006 הפד העלה את הריבית רק פעם אחת, לפני שנה, והנגידה ג'נט ילן הבטיחה העלאה נוספת ב־2016. באופן חסר תקדים, 100% מהחוזים העתידיים הימרו על העלאה, לכל הפעילים בשוק היה ברור שהיא מגיעה. זו נראתה, במידה רבה, כמו פנטזיה המונית. כי הנתונים הכלכליים שאמורים לכוון את ההחלטה לא לגמרי תמכו בהעלאה, אם משווים אותם לנתונים שלפני גל ההעלאות הריבית של אמצע העשור הקודם: קצב האינפלציה עדיין נמוך מהיעד של 2%, הצמיחה של הכלכלה האמריקאית וגם של הכלכלה העולמית אטית, והתחזיות לשנה הבאה פסימיות. ההחלטה אמש, אם כן, חשפה היטב את הפער שבין הפסיכולוגיה של הכלכלה לסטטיסטיקה שלה, בין משאלת הלב הציבורית, שלעתים קרובות לובשת צבע מובהק מאוד, לרציונל ה"מדעי" המורכב בהרבה.

סופי שולמן

ג'נט ילן יו"ר הפדרל ריזרב צילום: איי אף פי

כלל ביטוח דרוש דירקטוריון

ועד עובדי כלל ביטוח הכריז השבוע על סכסוך עבודה, במחאה על שינויים מבניים חד־צדדיים הפוגעים לטענת העובדים בתנאי ההעסקה שלהם. זו אותה כלל ביטוח שרשמה בשלושת הרבעונים הראשונים של השנה הפסדים של 355 מיליון שקל (בעוד המתחרה הפניקס רשמה רווח בהיקף דומה). וזו אותה כלל ביטוח שבעליה המרכזי, אדוארדו אלשטיין, אינו מורשה לשמש בה בעל שליטה, ושכבר שנים כפופה לנאמן מטעם המפקחת דורית סלינגר, שבכלל לוחצת על אלשטיין למכור את מניותיו. מצב מתמשך כזה מזכיר למה לחברה יש דירקטוריון. כשהמצב טוב, לדירקטוריון אין חשיבות גדולה. כשהמצב רע ואין בעל שליטה, דירקטוריון חזק יכול לעשות את כל ההבדל: לנער את המנכ"ל המפסיד איזי כהן, לדרוש הסברים, לתבוע צעדים, להציל את החברה. דירקטוריון כלל בראשות דני נוה צריך, ממש עכשיו, להיכנס לוואקום של החברה כאילו היה בעל השליטה, ולקוות שהוא לא נזכר מאוחר.

גולן חזני

פסברג משאירה ואקום

מקסין פסברג הודיעה השבוע על פרישה מאינטל, אחרי 33 שנה בחברה, מהן תשע שנים כמנכ"לית. היא לא רק הובילה את חברת ההייטק הגדולה בישראל, אלא גם היתה אשה יחידה בצמרת הענף. פרישתה מותירה ואקום אדיר: למעט שלי לנצמן, המנהלת את פעילות מיקרוסופט ישראל, אין בהייטק הישראלי מנכ"ליות, לא בחברות ציבוריות ולא בסטארט־אפים גדולים. בלי עלה התאנה של פסברג, הענף צריך להבין איך להצמיח עוד ועוד מנהלות, בעולם שמבין היטב שגיוון אנושי הוא משמעותי לא רק בהיבט החברתי־ציבורי, אלא גם במבחן התוצאה הניהולי.

מאיר אורבך

מקסין פסברג צילום: ששון תירם

אורנשטיין מחליש במקום לחזק

תקנון ההתאחדות לכדורגל קובע כי קבוצה שנקלעת להליך של חדלות פירעון תיענש בהפחתת תשע נקודות. זה מוצדק: אם מישהו משיג את היתרון הספורטיבי בזכות בזבוז כסף שאין לו, צריך לשלול ממנו את היתרון הזה. אבל השבוע שופט בית המשפט המחוזי איתן אורנשטיין, ששלח את הפועל תל אביב להקפאת הליכים, החליט לעכב את החלת הסנקציה על הקבוצה ואולי עוד ישנה אותה. שופטי פירוקים, ואורנשטיין בכללם, נוטים לעתים לזלזל במוסדות ורשויות שבכוחם להכביד על הפירוק; מבחינת בית המשפט, הוא צריך למקסם את הערך לנושים ולקונים פוטנציאליים. אכן, קבוצה עם מינוס תשע נקודות היא נכס אטרקטיבי פחות. אבל קבוצת כדורגל היא הרבה יותר מנכס עסקי. היא משחקת במגרש ציבורי שיש לו חוקים משלו, חלק מהם כאמור הגיוניים מאוד, ובית משפט לא צריך לרדד אותה לשורת הרווח בלבד. עליו לשמר ולחזק את כוחם של מוסדות רגולטוריים בתחומים שונים, לא להחליש אותם. גם אם זה כרוך בכך שהשופט צריך לבלוע קצת מכבודו ולהכיר ב"שופטים" מקבילים.

משה גורלי

עובדים עם מוגבלויות כשהמעסיקים פחדנים

לפני שנתיים הוציא משרד הכלכלה צו הרחבה שמחייב את כל המעסיקים בישראל להעסיק עובדים עם מוגבלות, בהיקף של 3% מכוח האדם שלהם. השבוע חשף "כלכליסט" עד כמה הצו הזה רחוק מיישום: חברות אפילו לא יודעות כמה עובדים עם מוגבלויות יש להן, ואכיפה אין. בשיחות הרקע עם המעסיקים לקראת הכתבה טענו חלק מהם שהם חוששים להעסיק אנשים עם מוגבלות כי אם יחליטו לפטר אותם הם עלולים להיות חשופים לשיימינג ציבורי קשה. זו טענה מקוממת, שיותר מהכל נשמעת כמו תירוץ קלוש. "פחד משיימינג" לא יכול למנוע מאנשים לנהוג באופן מוסרי ולעמוד בדרישות החוק. למעשה, עצם הפחד משיימינג מעורר חשש שאולי לפחדנים יש במה להתבייש. ואם הם כל כך מוטרדים מהתדמית, שיזכרו שיש לה גם צד שני: מעסיק שנוהג בעובדים שלו באופן הוגן, אנושי ומכבד זוכה לקבל יחס כזה בחזרה, גם מהעובדים וגם מהרשת.

גיל קליאן

אילוסטרציה צילום: אלעד גרשגורן

רגב מלחמה אבודה

ניתוח של "כלכליסט" העלה השבוע שההכנסות מההימורים החוקיים של מפעל הפיס והטוטו זינקו בין 2011 ל־2015 בלא פחות מ־52%, בעקבות מהלכי שיווק אגרסיביים שדיברו היישר למצוקה הכלכלית שחשים מיליוני ישראלים. כדי לגזור עוד קופון מהתופעה וגם כדי להרגיע אותה קצת, משרד האוצר מציע להכביד את המס על הזכיות (35% מזכייה של 5,000 שקל). מי שנזעקה להגן על תרבות ההימורים המתפתחת היתה שרת הספורט והתרבות מירי רגב, שהודיעה שהחוק "לא ישנה את טבע האדם". מעניין לראות שהמהמרים אבודים מבחינת השרה, אבל האמנים לא; אותם עוד אפשר לחנך מחדש. השבוע היא קראה לעצור את התקציבים לאקדמיה הלאומית לאמנות, בצלאל, שהוקמה ב־1906, בגלל פוסטר אחד גרוע של סטודנטית אלמונית. הימורים חופשיים ואמנות מוגבלת — זאת כנראה תמצית ההשקפה החברתית של השרה.

אורי תובל

המאבק בסמים בזירה הלא נכונה

יותר מ־50 אלף אמריקאים מתו בשנה שעברה ממנת יתר של סמים — רובם המכריע משימוש במשככי כאבים. זה מספר שיא, גבוה ממספר ההרוגים בתאונות דרכים, למשל. "אני לא זוכר שום דבר שדומה לזה בזמנים המודרניים", אמר פרופ' רוברט אנדרסון, שאוסף את הסטטיסטיקות הללו עבור הממשל. מחקרים וניסויים באירופה, בהולנד ופורטוגל למשל, כבר הראו שהתמודדות עם שימוש בסמים, כל סוגי הסמים, צריכה להיות בכלים חברתיים ולא פליליים. בארצות הברית המסר הזה עוד לא הופנם, וקשה להאמין שממשל טראמפ ישנה את הגישה שמתמקדת במאבק פלילי בסמים מסוימים; הרי כולם מרוויחים מכך, מהחברות שמנהלות בתי כלא פרטיים עד חברות התרופות, כולן מקושרות היטב בפוליטיקה. רק הציבור ממשיך למות.

אוריאל דסקל

אילוסטרציה

ילדת הטוויטר מחאלב - כבר לא "לא ידענו"

לכל זוועה אנושית שהתרחשה במאה השנים האחרונות התקרבנו קצת יותר. אנה פרנק כתבה יומן שפורסם רק כעבור כמה שנים. את ילדת הנפלאם פאן טי קים פוק ראינו על שער "הניו יורק טיימס" יום אחרי שברחה מהפצצה. ועכשיו בנא אל־עבד, הילדה בת ה־7 מחאלב, כותבת את היומן שלה בטוויטר. היא יודעת שהעולם קורא אותו בזמן אמת, לא יום מאוחר מדי. והיא מתחננת לעזרה. העולם קורא, מזדעזע, וממשיך הלאה במורד הפיד. בניגוד לתקוות שתלו בה, הטכנולוגיה לא מאפשרת לנו להיות מוסריים יותר, למנוע זוועות הומניטריות. העולם כבר לא יכול להגיד "לא התערבנו כי לא ידענו", אבל מתברר שגם ידיעה לא מולידה מעשה אם אין מאחוריו אינטרסים.

רן אברמסון