מתעלמים מהעוני: התקציבים של השירותים החברתיים לא עלו 6 שנים

2,897 שקל ברוטו בחודש הוא גובה קצבת הבטחת ההכנסה ממנה אמורה להתפרנס משפחה בת ארבע נפשות, בהם שני הורים מובטלים ושני ילדים. כ־93 אלף משפחות בישראל חיות מהקצבה הזו לסוגיה, בין שמדובר באדם בודד ובין שמדובר במשפחות מרובות ילדים. 

כנס העוני של כלכליסט והקרן לידידות יתקיים מחר. לפרטים והרשמה לחצו כאן

גם מי שאינו כלכלן המתמחה במדיניות רווחה מבין שאף משפחה בת ארבע נפשות בישראל לא יכולה להתקיים מקצבה כזו. קו העוני, אותו קו דמיוני שתוחם מתחתיו את המשפחות שבאופן רשמי חיות בעוני, מוגדר לפי הכנסה חודשית פנויה (כל ההכנסות ממקורות שונים כמו שכר, קצבאות ופנסיה - פחות מסים) של משפחה בגובה 7,876 שקל בחודש.

עם זאת, אבטלה היא כמובן אינה עניין כרוני בהכרח, ומאותם שני הורים מצופה לעבוד ולהשתכר כדי שלא יסתמכו על הקצבה. אך מה יקרה להורים ברגע שייצאו לעבוד? במידה שהם משתכרים ביחד מעל 662 שקל בחודש, הם מתחילים לאבד באופן הדרגתי את הקצבה שלהם. כשיגיעו לשכר חודשי של 5,297 שקל בחודש, ביחד, הם יאבדו כליל את הזכאות לשקלים הבודדים שנותרו להם מהקצבה, ואיתה גם חלק מההטבות שניתנות להם כמו הנחה בארנונה.

בנוסף לכך, לא רק שחלק מהקצבה מקוצץ כשיוצאים לעבוד, אלא מכיוון שלרבים ממקבלי הבטחת ההכנסה יש גם חוב גדול בהוצאה לפועל, אז מרבית השכר יופנה לסגירת החובות. במילותיו של אחד מהעדים שהובאו לפני שנתיים בפני הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף), "אם אשתכר שכר גבוה יותר, גם ככה כל התוספת תלך לתשלום החובות להוצאה לפועל". בשורה התחתונה, לאלו שמקבלים קצבת הבטחת הכנסה ולא רואים לפניהם אפשרות להשתכרות גבוהה יחסית בשוק העבודה, כמעט שאין סיבה לצאת מהבית. השאלה שיש לשאול עכשיו היא מדוע זה המצב ולמה הממשלה לא ששה לתקנו.

זה לא שאף אחד לא ניסה לשנות את המצב הקיים. ועדת אלאלוף בראשותו של יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות היום אלי אלאלוף, שהוקמה בתקופת הממשלה שעברה, המליצה על הגדלה משמעותית של קצבאות הבטחת ההכנסה ושינוי האופן שמקצצים בה לאור עלייה בשכר, בדיוק על מנת לעודד אנשים שמקבלים את הקצבה לצאת ולעבוד מבלי לחשוש שמצבם רק יורע בעקבות זה. אבל, ההמלצות של הוועדה נותרו ברובם במגירה.

העוני הוא תוצאה של התעלמות ממשלתית

זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שבה ועדה ממשלתית לא רק ניסתה לתאר איך אפשר לתקן את המדיניות הממשלתית כדי להוציא כמה שיותר משפחות מעוני, אלא גם המליצה על מדיניות כלל־ממשלתית מתואמת, כולל באספקטים של דיור, חינוך, בריאות ועוד, וכן על הקמת גוף שירכז את עבודת המטה הבין־משרדית. דבר מזה לא קרה.

העוני ממשיך להיות תוצאה של ההתעלמות הממשלתית, של כל הממשלות האחרונות. אפשר לראות זאת גם בגזרת התקציב שמופנה לשירותים חברתיים. כל שצריך לעשות הוא להסתכל על השיעור של ההוצאה הממשלתית בתחומים אלה ביחס לתוצר הכללי של המשק, שמהווה מדד לכל היכולת הכלכלית של החברה הישראלית. תמונת המצב היא קיפאון בתקציבים שמופנים לשירותים חברתיים.

מאז 2009 (אז המשק הישראלי נכנס למיתון בעקבות המשבר העולמי), כל הקצבאות של הביטוח הלאומי ותקציב משרד הרווחה עומדים על 10.9% מהתוצר ושירותים קהילתיים כמו סיוע בשכר דירה, דיור ציבורי ועוד מקבלים רק 0.4% מהתוצר. כל זה קורה אף שהצרכים הברורים שהגדירה ועדת אלאלוף (ראו מסגרת) והמענה יגררו תוספת תקציב של כ־4 מיליארד שקל בשנה, או רק עוד 0.4% מהתוצר.

ועדת אלאלוף, שהיתה אמורה לנסח את התוכנית הגרנדיוזית שבזכותה ישראל תפסיק להיות המדינה עם שיעור העוני הגבוהים ביותר במערב, טענה בדו"ח שפרסמה ביוני 2014 כי לאורך השנים התקציבים שהופנו לשירותים חברתיים הם נמוכים מאוד. עם זאת, היא מצאה גם תירוצים טובים לכך, והראשון שהם, איך לא, הוא הגירעון.

אלי אלאלוף. עמד בראש הוועדה למלחמה בעוני צילום: עומר מסינגר

הממשלה מחויבת קודם כל לצמצום הגירעון התקציבי

גירעון הממשלה הוא גבוה יחסית לרוב מדינות ה־OECD, כ־3.5% בישראל לעומת ממוצע של כ־1% בשאר החברות בארגון (גירעון מנוכה מחזור). הוועדה כתבה בדו"ח כי המדיניות הממשלתית היא להתמקד בהורדת הגירעון, ואם על ידי קיצוץ בהוצאות ובין אם על ידי העלאת מסים. מכיוון ובאופן מסורתי המגמה של כל הממשלות בעשור וחצי האחרון היא הורדת מסים, אז כל שנותר הוא לצמצם בהוצאות.

בהמשך כותבת הוועדה באילו הוצאות אפשר לצמצם. לטענתה, ההוצאות הביטחוניות הגבוהות של ישראל הן מחויבות המציאות, ומכאן אנחנו יכולים להסיק כי האפשרות היחידה לקיצוץ היא בתקציבים האזרחיים. ליתר דיוק, לא מדובר בקיצוץ, אלא באי־העלאת התקציבים.

כל עוד המחויבות של הממשלה היא קודם כל לצמצום הגירעון הממשלתי על חשבון כל מה שאינו ביטחון, תוספת משמעותית לתקציבים החברתיים לא תינתן, בוודאי לא בסדר הגודל שעליו המליצה ועדת אלאלוף.

בנוסף לתקצוב נמוך של השירותים החברתיים, אחת הבעיות הגדולות ביותר המקשות על עניים לצאת ממצבם הוא מה שאפשר לכנות כבירוקרטיה של העוני. העני צריך להתמודד עם אינספור תורים, טפסים, שעות קבלה ומסמכים על מנת להבין מהן זכויותיו ואיך לקבל את מה שמגיע לו. וזה הנושא היחיד שכרגע הממשלה החליטה לקחת עליו אחריות ולעשות איתו משהו.

האור שבקצה המנהרה: תוכנית מרכזי עוצמה

בשנה האחרונה, ללא קשר להמלצות ועדת אלאלוף, לקח משרד הרווחה תחת חסותו פרוייקט המטפל בדיוק בקשיים האלו, מרכזי עוצמה. כ־95 מרכזים הצמודים ללשכות הרווחה העירוניות ברחבי הארץ נפתחו, בהם יושב עובד סוציאלי שכל תפקידו הוא לדאוג למיצוי זכויות של משפחות במצוקה. במקרים מסויימים אף ישנם מלווים מטעם הלשכה שהולכים עם המשפחה לתור בביטוח לאומי או במשרד השיכון, עוזרים לה למלא את הטפסים הרלבנטים ועוד.

העלות השנתית של הפרויקט עומדת על כ־100 מיליון שקל בשנה, ובתוכו גם מיזם בשם נושמים לרווחה. באמצעות מיזם הבוטיק הזה, משפחות עניות עם כישורי עבודה מקבלות ליווי אישי צמוד יותר, הכולל מלווה פיננסי שעוזר להן לעשות סדר בהוצאותיהן ובהכנסותיהן וגם בחובות שלהן להוצאה פועל.

בנוסף, המשפחות מקבלות קופה קטנה של 8,000 שקל לסיוע נקודתי, אותם הן יכולות להוציא על כל דבר שיעזור להן לצאת לתעסוקה או להביא לפתרון של מחסור חמור — מהכשרה מקצועית וציוד לעבודה, דרך מימון טיפולים שיניים ועד למוצרים חשמל בסיסיים. עד כה עברו בשערי הפרוייקט כ־3,000 משפחות.

אמנם יש גם ביקורת על הפרוייקט הזה, בין השאר שחלק מהתקנים של העובדים הסוציאליים הם חלקיים ולא מספיקים לעמוד בעומס, אך עדיין מדובר על הפעם הראשונה שהמדינה לקחה על עצמה את האחריות לדאוג באופן פעיל למיצוי הזכויות של האנשים החלשים ביותר בחברה הישראלית.

חיים כץ. תוכנית מרכזי עוצמה עולה כ־100 מיליון שקל בשנה צילום: עמית שעל

אחרי שנתיים: רק מחצית מהמלצות ועדת אלאלוף אומצו

יותר משנתיים עברו מאז שהוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) פרסמה את מסקנותיה, ועל פי בדיקה של מרכז טאוב שפורסמה בחודש שעבר, רק מחצית מהמלצותיה אומצו ולו באופן חלקי: הועלתה קצבת השלמת הכנסה לקשישים החיים בעוני, גדל מעט מלאי הדירות בדיור הציבורי, נבנו מעונות יום נוספים ונפתחה תכנית חיסכון לכל ילד.

המלצות נוספות שיושמו, גם אם באופן חלקי, כוללות הוספת תקני עובדים סוציאליים והכנסת טיפולי השיניים המשמרים לילדים לסל הבריאות.

עם זאת, המלצות מרכזיות של הוועדה נדחו, כמו העלאת קצבת הבטחת הכנסה, הרחבת מענק העבודה (מס הכנסה שלילי), הרחבה מאסיבית של ההכשרות המקצועיות במימון המדינה ורכישת דירות לדיור הציבורי.

פרופ' ג'וני גל, מי שהיה חבר בוועדת אלאלוף וערך את הבדיקה, אמר כי "ספק רב אם הצעדים שננקטו עד כה, ואלו המתוכננים, יאפשרו לממש את יעדי הוועדה. הספק נובע בין השאר מכך שהממשלה לא הקימה מטה לטיפול בעוני, ובכך מקשה על פעולה מתואמת בין־משרדית למלחמה בו".

מטרתה הרשמית של הוועדה היתה לצמצם את שיעור העוני בישראל במחצית תוך עשור, ולעמוד בממוצע ה־OECD בו 11% מהנפשות הן עניות. עלויות יישום ההמלצות הוערכו ב־7.8 מיליארד שקל, מתוכם 4 מיליארד שקל השקעות חד פעמיות, והשאר תוספת תקציב שנתית. בפועל, התווספו כ־1.9 מיליארד שקל בלבד מאז 2014.

שר הרווחה חיים כץ אמר בעבר כי הוא אינו רואה עצמו מחוייב ליישום המלצות הוועדה כלשונן, וכך תמה האפשרות שהממשלה הנוכחית תיישמן באופן מסודר.