אם רק היינו משקיעים קצת בתלמידים החלשים המשק היה צומח ב-301%

עד כמה החינוך הלקוי של ילדי ישראל פוגע בהם ובצמיחת המשק כולו? במחקר של מוסד שורש, בראשו עומד פרופ' דן בן דוד, כלכלן מאוניברסיטת תל אביב, מצא כי מדובר בסכומים פשוט דמיוניים. על פי מבחני פיז"ה הבינלאומיים שעורך ארגון ה-OECD, הציון של שליש מתלמידי ישראל נמוך מ-420, או במילים אחרות תוצאה שמתאימה יותר למדינה מתפתחת מאשר מפותחת.

במתמטיקה, לדוגמה, ישראל דורגה במקום ה-41 עם ציון ממוצע של 466. אם מערכת החינוך היתה משקיעה ומעלה את התלמידים הללו ל-420, כלומר עדיין מתחת לממוצע ה-OECD, האפקט על המשק הישראלי עשוי להיות עצום: התוספת לתמ"ג של ישראל בשמונה העשורים הבאים יהיה 301% מגודלו כיום. כדי לשים הישג כלכלי שכזה בפרופורציה, נכתב במחקר, מדובר בתוספת של 3,462 מיליארד שקל לתמ"ג (כאשר נכון ל-2015 התמ"ג של ישראל היה 1,150 מיליארד שקל).

תלמידים בתיכון (ארכיון) צילום: שאטרסטוק

מזה שנים בן-דוד מתעסק בבעיות המבניות הקשות של המשק הישראלי, בדגש על מערכת החינוך, אבל המחקר הנוכחי הוא ללא ספק התמקדות ברזולוציה חדשה על המצב העגום של חלק גדול מדי מתלמידי ישראל. החינוך. אחת המסקנות שלו היא שמערכת החינוך צריכה לשים דגש לא רק על כמות ההשכלה, כלומר מספר מקבלי הבגרות או בעלי תואר ראשון – אלא על איכות ההשכלה.

כך לדוגמה הוא מצביע על הפער בין ציון הפסיכומטרי הממוצע של סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות (617) לבין הציונים המקבלים סטודנטים במכללות כלליות ובמכללות להוראה (529 ו-494 בהתאמה), ובאותה נשימה מציין כי למעלה משלושה רבעים (79%) מהסטודנטים לחינוך בשנה הראשונה היו רשומים במכללות להוראה. כלומר, במוסדות שבהן ממוצע הפסיכומטרי היה נמוך יותר. רק 6% למדו הוראה באוניברסיטאות, והיתר (15%) במכללות כלליות. במילים אחרות, התלמידים הישראלים מקבלים יותר מורים באיכות נמוכה יחסית מאשר מורים באיכות גבוהה.

"הפערים הגדולים מאוד בין סוגי המוסדות להשכלה גבוהה מספקים הצצה לסוגיה שאיננה ברורה דיה לרבים בציבור הרחב – ולרבים בקרב קובעי המדיניות", כותב פרופ' בן דוד, "איכות הלימודים לתואר ראשון בישראל שונה במידה ניכרת בין המוסדות להשכלה גבוהה. בפני עצמה, זו אינה בעיה אלא מעלה של מערכת המאפשרת לאוכלוסייה גדולה יותר לשדרג את השכלתה מעבר לרמה התיכונית. עם זאת, אין די בהגדלת מספר הסטודנטים בהשכלה הגבוהה. חשוב מאוד להגדיל את מספר הלומדים ברמות הגבוהות ביותר באקדמיה".

אמנם קיים קושי מובנה להמחיש את הפערים בין המוסדות בתחומי הלימוד השונים, אך ישנם מקרים בודדים בהם ניתן להשוות כמו למשל עם לימודי המשפטים הפופולאריים. מסלול הלימודים הנחשק מחייב את לומדיו לעבור בסוף התואר את בחינת לשכת עורכי הדין. רק 55% עברו את המבחן במאי 2016, אבל מעניינת החלוקה בין העוברים. כך למשל למעלה מ-90% מבוגרי אוניברסיטאות העברית ותל אביב עברו את מבחן הלשכה.

גם במוסדות אחרים ובהם מכללות דוגמת המכללה למינהל והמרכז הבינתחומי עברה כמות יפה את בחינות הלשכה, אולם פרופ' בן דוד מציין כי ברוב המוסדות בארץ מרבית הבוגרים נכשלו במבחן. דבר המלמד גם על רמת הסטודנטים שמתקבלים למוסדות הללו וגם על רמת ההוראה, לפי המחקר. "אם משליכים לתחומים אחרים בהם לא ניתן לערוך השוואה כזו, ניתן להבין עד כמה ירודה מערכת החינוך היסודית והעל יסודית המהווה משפך להשכלה הגבוהה, ועד כמה גדולים הפערים בהוראה הניתנת במוסדות שונים להשכלה גבוהה", נכתב בדו"ח.

התמונה המשלימה לזו שבן דוד מוצא בתחום החינוך היא זו שמתגלה בשוק התעסוקה. מאז הקיצוץ הדרמטי של קצבאות הביטוח הלאומי ב-2002 ו-2003 חלק גדל והולך של בעלי ההשכלה הנמוכה הצטרפו לשוק העבודה ומספר המובטלים ירד, עד לרמה הנמוכה שהמשק הישראלי נמצא בה היום – 4.9% נכון לספטמבר, גם אי השיוויון מההכנסה משכר ירד מכ-0.54 במדד ג'יני לכ-0.48 במדד ג'יני (בו 0 הוא שיוויון מוחלט ו-8-1 זה אי שיוויון מוחלט) – משום שיותר אנשים החלו לקבל שכר כלשהו – אבל אי השיוויון מההכנסה הפנויה, שכוללת את תשלומי המסים והקבצאות מהביטוח הלאומי ולא רק שכר, נותר כמעט אותו הדבר, כ-0.38 במדד ג'יני. מכאן, מסיק בן-דוד, שאמנם יותר אנשים יצאו לעבוד אבל ההכנסה משכר לא גבוהה יותר מאשר אבדן ההכנסה מקצבאות.

לכן, על מנת שאותם בעלי השכלה נמוכה שבעבר היו מובטלים וכיום עובדים יוכלו להגדיל את ההכנסה שלהם משכר יש להשקיע לא רק במערכת החינוך עצמה, אלא גם בהכשרה מקצועית כדי לשדרג את היכולות התעסוקתיות של אותם עובדים עניים ומכאן לשפר את שכרם ואת התרומה לשם לכלל המשק. אלא שמאז 2003 קוצצו תקציבי ההכשרה המקצועית והמדיניות הפעילה של הממשלה כדי לעודד עובדים לצאת לעבודה (הקמה וסבסוד מעונות יום, מס הכנסה שלילי ועוד) וישראל מפגרת אחרי מדינות ה-OECD עוד יותר מבעבר. אם בשנת 2000 ישראל השקיעה 0.24% מהתוצר שלה במדיניות כזו, לעומת 0.52% מהתוצר בממוצע בקרב המדינות המפותחות, בשנת 2013 השיעור בישראל ירד ל-0.13% בעוד בקרב המדינות המפותחות עלה ל-0.52%. אם כך, מה הפלא שאולי יותר אנשים עובדים, אבל הם נשארים עניים.