סערת תאגיד השידור: כמה עולה גחמה של איש אחד

הדיון על תאגיד השידור הציבורי החדש הוא לא דיון על כסף ועל תקציבים, והוא לא יכול להיות דיון על כסף ועל תקציבים. לכל חלופה יש עלות תקציבית — גם לפירוק הרשות הישנה, גם להקמת רשות חדשה וגם לייצור כלאיים — והעלות הזאת כבר מגולמת בתקציב המדינה שהופץ אתמול לחברי הכנסת לקראת הצבעה בקריאה ראשונה בסוף השבוע הקרוב.

אי אפשר לבחון את עתידו של השידור הציבורי בעיניים כלכליות. אם ממש רוצים אפשר אולי לבנות קובץ אקסל שישווה בין העלויות של כל החלופות ויחשב את ההפרשים, אבל האמת היא שמדובר בדיון שחוטא לתמונה הכללית ומחטיא את השאלות המהותיות ואת התוצאות ההרסניות של השיח שבו מתמקדות הכנסת והמדינה כולה כבר שבועות.

ראש הממשלה ושר התקשורת, בנימין נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

איך מתמחרים חופש ביטוי

הדיון התקציבי סביב תאגיד השידור הציבורי הוא דיון רדוד, כמעט כיסא מפלט. הוא דיון שמתאים יותר לוועדת קישוט מאשר לוועדת שרים. כל אחד מהשחקנים מפריח לאוויר מספרים, כשהאמת הפשוטה היא שבראייה כוללת של תקציב המדינה הם כמעט חסרי משמעות.

איך בדיוק אפשר לשים מספר על עלות קבורת הרפורמה הקיימת, איך מכמתים כמה שעות הושקעו בניסוחה, כמה משאבים ציבוריים הוקצו כבר לתהליך? איך שמים מספר על העלות הנלווית לפיטורי עשרות או מאות עיתונאים, איך מחשבים בדיוק מה הנזק לפריון העבודה של מאות עובדי רשות השידור שמצויים כבר תקופה ארוכה בחוסר ודאות? ואפשר להמשיך כך עוד ועוד.

הדיון על תאגיד השידור הציבורי הוא לא דיון על כסף. הוא דיון על החופש לעסוק, ליצור, לבקר, גם את השלטון. הוא דיון על הזכות לביטחון תעסוקתי, על היכולת להסתמך על החלטות ממשלה. דיון על גבולות חופש הביטוי ועל גבולות הפעילות של נבחרי הציבור. הדיון על תאגיד השידור הציבורי הוא לא דיון על שמאל מול ימין, והוא בוודאי לא דיון על משאבים.

זה הזמן לגדל עמוד שדרה

הדיון על תאגיד השידור הציבורי הוא דיון על האופן שבו מתקבלות החלטות במדינה, על האופן שבו בוחרים נבחרי הציבור שלנו לשרת אותנו, וזו שעת מבחן שעשויה לקבוע איך ייראה מעתה הכל ומה יהיה מערך יחסי הכוחות בממשלה.

האם כל גחמה של איש אחד, מכובד ככל שיהיה, אפילו אם הוא ראש ממשלה, זוכה ליישור קו אוטומטי של חבריו בקואליציה, גם אם המניעים לא ברורים והטיעונים לא רציונליים, רק כי ככה כתוב בהסכם הקואליציוני? או שמא אפשר להתייצב מולו ולומר — עד כאן, פשוט עד כאן, ולא כי זה עולה הרבה כסף.