חקר ביצועים: השבוע של אמנון נויבך, המכונית האוטונומית של אפל וריקרדו מונטוליבו

נויבך: נאחז בכיסא

יום שלישי היה אחד הגורליים בחיי אורתם סהר. לאחר שהיה נדמה כי החברה ניצלה מקריסה בזכות השקעה של איש העסקים הבריטי ליאו נואי, הוא נסוג מהחלטתו. בתגובה צנחה המניה ב־36%, אך במחזור מסחר שהסתכם ב־127 אלף שקל בלבד. גם בהתחשב במסחר הדליל בחול המועד, מדובר בהיקף פעילות מגוחך, המשקף היטב את מצב הבורסה. ואף שבכל יום נקבעים ברחוב אחוזת בית שיאי שפל חדשים, איש אינו לוקח אחריות. יתרה מכך, יו"ר הבורסה אמנון נויבך נאחז בכיסאו, גם אחרי שנהפך לאחד האנשים המושמצים בברנז'ה העסקית. לא רק המשקיעים, גם דירקטוריון הבורסה מראה לו את הדרך החוצה, אבל נויבך, קצת כמו המורה הרוחני שלו שמעון פרס, מסרב להכיר בהפסד. אילו היה אומר שלא יעזוב עד שיראה את הבורסה שבה לחיים, מילא. אלא שנראה שכרגע הוא אינו רוצה לעזוב פשוט כי הכיסא מרופד מדי.

סופי שולמן

אמנון נויבך, יו"ר הבורסה לניירות ערך בת"א צילום: צביקה טישלר

סוכות: מלמד לשתוק

אחד הדברים שלומדים בחג הסוכות זה לחשוב על מה שמוציאים מהפה. לא בקטע המפחיד של השכר והעונש סטייל יום כיפור, אלא יותר בכיוון הפרקטי של צפיפות הסוכות - מרפסת ליד מרפסת - כך שכולם שומעים כל מילה שאתה אומר. זה אולי נחמד להצטרף לזמרה המזייפת של הקומה מתחת, אבל נעים הרבה פחות כשהשכנה ליד שומעת את דעתך על ניתוח השרוול שלה, וגם העונש מהיר ומוחשי הרבה יותר. יופי של תרגיל מחשבתי לקחת איתנו לכל השנה: נדמיין שכולם שומעים את מה שאנחנו אומרים, ונשתוק קצת. בעצם, בעידן הרשתות החברתיות כולם באמת שומעים ולאף אחד זה לא מפריע לטנף בקולי קולות. חג שמח.

אורי רוזביץ

ועדת העיזבונות: דרושה רפורמה

בשבוע שעבר חשף תחקיר "כלכליסט" שוועדת העיזבונות במשרד המשפטים הקציבה 150 אלף שקל להכנת קערה לבית המקדש, בזמן שכמעט לא הקציבה כספים לארגונים העוסקים במאבקים חברתיים ובפעילות סיוע. עמותות חברתיות רבות מספרות שאל מול הביורוקרטיה הנוראה בוועדה, הן פשוט התייאשו וחדלו להפנות בקשות. בית מקדש עתידי כן, אבל סיוע לקורבנות סחר בנשים אין. בוועדה טוענים שמי שלא מבקש לא יכול לקבל, אך זו אינה תשובה עניינית. הוועדה חייבת לפתוח בדיאלוג עם הארגונים, לשמוע את הטענות ולערוך רפורמה מקיפה בהליך ההקצבות. מדובר בכסף ציבורי, שצריך להיטיב את השימוש בו לרווחת הציבור.

שחר אילן

המכונית האוטונומית תישאר בידי היצרניות

כשאת החברה הגדולה בעולם, עם קופת מזומנים של יותר מ־200 מיליארד דולר, לא אמורים להיות דברים מחוץ להישג ידך. אבל השבוע חוותה אפל על בשרה שיש כאלה. אחרי יותר משנתיים של מאמץ והון עתק אפסנה החברה את התוכנית לפתח מכונית אוטונומית והיא תתמקד בפיתוח תוכנה למכונית כזו. הסיבות מורכבות – מקשיים ביצירת רשת אספקה עד בעיות פיתוח – אבל ביסודן עומד גורם משותף: חוסר תשתית של ידע ארגוני ומערך קשרים מהסוג שיש ליצרניות הרכב הוותיקות. סיבות דומות הביאו לקשיים בפרויקט האוטונומי של גוגל, והן מלמדות שחברות הענק הטכנולוגיות אולי נהנות מיכולות פיתוח וחדשנות, אבל אלה לא שוות כלום בלי התשתית המכנית והידע של הליך ייצור המכונית עצמה. הידע הזה הוא האס בשרוול של היצרניות, שיבטיח להן שליטה גם בעידן הרכב האוטונומי, וישאיר לחברות כאפל וגוגל תפקיד של שותפות משניות.

עומר כביר

המכונית האוטונומית של אפל

רק לגברים מותר לשיר

מירי רגב: עושה קולות, אבל שותקת

האג'נדה התרבותית של מירי רגב נשענת על שתי רגליים: השמעה והשתקה. בתחום ההשמעה שרת התרבות נאבקת למען הז'אנר המזרחי, קוראת לשקיפות בהקצאת משאבים ואף אימצה את טענת הזמרת מאיה בוסקילה שגלגלצ מדירה זמרות. בכל הנוגע להשתקה, היא מנסה להשתיק את כל מי שחשוד בהזדהות כלשהי עם הנרטיב הפלסטיני. באותו אופן, גם דהירתה הפוליטית מבוססת על השמעה והשתקה. השרה רגב משקיעה מאמץ עליון כדי שנשמע עליה לפחות פעם בשבוע, כולל שבתות וחגים, למשל עם מכתב איום לעיריית חיפה שלא תאפשר לתאמר נאפר להופיע על חשבון כספי ציבור. במקביל, היא מקפידה לשתוק, כך שלא נשמע ממנה מילה על עיריית ירושלים, שעורכת בכספי ציבור שלושה מופעי חג, שבהם מופיעים עשרה אמנים מעולים, ואף לא זמרת אחת. כי יש אוכלוסיות מודרות, אבל חשובות מהן האוכלוסיות המצביעות.

אורי תובל

מירי רגב צילום: אלכס קולומויסקי

השיח הציבורי: פופוליסטי אבל מועיל

השבוע חשפה רחלי בינדמן כי הפניקס בראשות אייל לפידות מבטלת את מודל התגמול של סוכני הביטוח, שקושר בין הבונוסים שלהם למכירות. הסיבה: "מודעות ציבורית גוברת בנושא דמי הניהול ופעילותן של קרנות פנסיה ברירת מחדל זולות". בשנים האחרונות, בכל פעם שעלו דמי הניהול לדיון תקפו אנשי הפיננסים את השיח התקשורתי וכינו אותו שטחי, פופוליסטי, טוב רק לעיתון ויוביל לבסוף לקריסה של קרנות ולפגיעה בחוסכים. אבל בשטח, השיח הלא מתפשר דווקא הוביל למודעות, ולהקמת קרנות ברירת המחדל, ולהוזלת דמי הניהול, וכעת גם לפגיעה באחת הפרות הקדושות ביותר לענף הביטוח – הבונוסים השערורייתיים לסוכנים. אם זו תוצאת הפופוליזם – דיינו.

אתי אפללו

הבחירות בארה"ב: טראומה לאומית

סקר חדש של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מלמד כי יותר ממחצית מאזרחי ארצות הברית, משני צדי המפה הפוליטית, סובלים מלחץ נפשי בגלל הבחירות לנשיאות. לפי החוקרים, הסיבה העיקרית היא הקמפיינים של שני המתמודדים, שהם השליליים ביותר בהיסטוריה של המדינה. ואלה ממצאים שנאספו באוגוסט, טרם העדויות על טראמפ תוקף הנשים, וטרם טענתו לקונספירציה רחבת היקף. עורכי הסקר אף הרחיקו לכת והציעו לבוחרים לצמצם את החשיפה לדיווחים בתקשורת. אלא שאחרי ה־8 בנובמבר יגיע שלב הפוסט־טראומה, וזה לא משהו שאפילו המעצמה החזקה בתבל תוכל להתגבר עליו בקלות.

תמר טוניק

מימין: טראמפ וקלינטון

כדורגלנים: עם פצעי לחץ

ב־10 באוקטובר, יום המודעות העולמי לבריאות הנפש, פרסם קשר מילאן ונבחרת איטליה ריקרדו מונטוליבו פוסט בפייסבוק שבו הודה לאוהדים ולעמיתים שחיזקו אותו לאחר שקרע את הרצועה הצולבת בברך. הוא גם השאיר מקום להודות לאוהדים שאיחלו לו דברים אחרים. "הרבה אהבה לכל אלו שאיחלו שעצם השוקה והשוקית שלי יישברו, שהגידים והרצועות שלי ייקרעו ושאני אמות", כתב. "אני מקווה שהחיים יאפשרו לכם לכבד בני אדם". נכון, די נפוץ לאחל לשחקן הקבוצה היריבה לשבור רגל, אבל אף אחד לא באמת חושב מה המשמעות של זה. כדורגלנים מהמרים על הקריירה שלהם בכל תאקל. הלחץ אדיר, והוא גובה מחיר. לפי מחקרים 38% מהכדורגלנים סובלים מחרדות, דיכאונות או קשיים נפשיים אחרים. אז כן, אפשר לאחל לכדורגלן להיפצע במשחק הבא, אבל אפשר גם להיות בן אדם.

אוריאל דסקל