חקר ביצועים: השבוע של איילת שקד, רמי סדן ומלחמת הסוכר

מלחמה מרוככת בסוכר

ליצמן: ספין מתוק

צמצום צריכת הסוכר במזון הוא האכזבה של השנה החולפת. זה התחיל בקול תרועה רמה, עם הבטחות לצעדים דרקוניים כמו מיסוי מזון מזיק והשתלחות אגרסיבית של שר הבריאות במותג המזון המהיר שכולם אוהבים לשנוא. זה יסתיים בחודש הבא בקול ענות חלושה עם מסקנות מרוככות ולכל היותר עם סימון עתידי על חלק מהמוצרים, וגם זה רק לאחר שצוותים משותפים למשרד הבריאות ולתעשיינים יקבעו איך, כמה ומתי. מעולם לא הייתי מהחסידים הגדולים של כניסה ממשלתית לתוך הצלחת, אבל את הסיבוב התקשורתי שעשו שר הבריאות ומשרדו על גבנו אפשר להגדיר במילה אחת – ספין.

נעמה סיקולר

שר הבריאות, יעקב ליצמן צילום נמרוד גליקמן

השרה מציגה את משנתה

שקד: מה בחבילת הדמוקרטיה

שרת המשפטים איילת שקד, במאמרה ב"השילוח", תובעת לרסן את החקיקה, הרגולציה והתערבות היתר של המשפט במשילות. למעט החלק העוסק בחיזוק יהדותה של המדינה, רוב רובה של משנת שקד המופיעה בכתב העת מהדהדת במדויק את משנתו של המנטור שלה, פרופ' דניאל פרידמן. במושגים משטריים, שקד מבקשת לחבר בין הדת למדינה ולהפריד בין המשפט למדינה. יהדות ודמוקרטיה הם משלימים לשיטתה, ואילו המשפט פוגע בדמוקרטיה. לפרידמן ושקד נימוקים טובים נגד עומסי היתר שמטיל המשפט על הכלכלה והפוליטיקה, ומתוקף תפקידה שקד יכולה לשנות זאת: להקל ברגולציה, לבלום חקיקה מיותרת, להשפיע על הרכב בית המשפט העליון. אבל בעסקה הגדולה היא טועה: המשפט הוא חלק מהדמוקרטיה, היהדות הרבה פחות.

משה גורלי

שרת המשפטים, איילת שקד צילום: דור מנואל

תקרת השכר יורדת

תגמול מנכ"לים: עלות בלי תועלת

חברות המגזר הפיננסי מפרסמות בימים אלה את מדיניות התגמול שלהן ומפחיתות את שכר הבכירים, בהתאם לדרישת החוק. בעוד הן עושות זאת, החברות ממשיכות לפזר הפחדות לגבי השלכות מסוכנות של הגבלת שכר הבכירים, בהתבסס על התפיסה העיקשת שלפיה תגמול גבוה מבטיח מנכ"לים מוכשרים יותר עם ביצועים טובים יותר. התפיסה הזאת כבר הופרכה, והנה מתפרסם עוד מחקר טרי שמנתץ אותה לרסיסים: חברת הייעוץ והמחקר הבינלאומית MSCI בחנה את מנהלי 100 החברות הגדולות בבורסה של לונדון בשני פרמטרים - גובה השכר, והערך שיצרו למשקיעים לאורך השנים. כמה חפיפה יש בין הרשימות? מעט מאוד. רק שניים מעשרת המנהלים שמקבלים את השכר הגבוה ביותר נכללו ברשימת 30 המנהלים שהצליחו לייצר הכי הרבה ערך לבעלי המניות. שניים, זהו. במילים אחרות, יחס העלות־תועלת של ה"מוצר" שנקרא מנכ"ל בעייתי למדי. שנה חדשה התחילה, הגיע הזמן שגם לחברות הישראליות יהיה קונספט חדש לשכר הבכירים.

גולן פרידנפלד

ועד פיננסי נוסף

התאגדות באיילון: התנגשות אינטרסים

עוד ועוד עובדים בענף הפיננסים בחרו בשנתיים האחרונות להתאגד: במגדל, מנורה, הפניקס, כלל, AIG, אקסלנס, פסגות ובסוף השבוע שעבר גם חברת הביטוח איילון. אפשר להבין את הצורך להתאגד: הענף עומד לפני מפץ של רפורמות שעשויות לשנות את פניו, בעיקר להוריד את התשלומים הנגבים מהמבוטחים והחוסכים. וכשהחברות יחפשו איפה אפשר לחסוך, העובדים יהיו מטרה ראשונה. כך נוצר, למרבה הצער, קונפליקט בין האינטרס של החוסכים לזה של העובדים, בין הפנסיה של הציבור לתעסוקה של אנשי הפיננסים. האם יש סיכוי לפתור את הקונפליקט הזה באמצעות פגיעה באינטרס של הבעלים וברווחים השמנים שלהם? קשה להאמין.

רחלי בינדמן

דח"צית "מהבית"

אליהו: חושף כשל מבני

רונית בודו מונתה לדירקטורית חיצונית (דח"צית) בחברת האחזקות של מגדל חודש אחרי שכבר מונתה לדח"צית בחברת־הבת מגדל ביטוח. בודו, בעלת תואר שני במינהל עסקים ורקורד של תפקידים בכירים בבנק הבינלאומי, נראית כמינוי מצוין. ובכל זאת שורה אחת ברזומה שלה קופצת לעין במיוחד: היא היתה דח"צית גם באליהו ביטוח, החברה הפרטית של שלמה אליהו, שהוא גם בעל השליטה במגדל. במילים אחרות, בעל שליטה בחברה ציבורית ממנה לדירקטוריון, על תקן נציג הציבור, מישהו שהוא מכיר מהבית, מהעסק הפרטי. חוק החברות לא אוסר מינוי כזה, רק אוסר למנות לדח"צ קרוב משפחה של בעל השליטה או מי שמקיים עמו קשרים עסקיים. החוק כנראה סומך על יושרתם של הדח"צים, אבל בפועל, ברגעי מחלוקת קשה לדעת למי תהיה שמורה הנאמנות של הדירקטורים, לציבור או למי שהביא אותם. יש כאן כשל מבני, וצריך למנוע אותו - כדי להבטיח ייצוג הולם של הציבור.

עמיר קורץ

שלמה אליהו צילום: יח"צ

יו"ר חדשות 10 מודח

סדן: הוא רק סימפטום

אז רמי סדן הודח מתפקידו כיו"ר חדשות ערוץ 10. מדובר בהדחה חסרת משמעות של אדם שמלכתחילה זכה בתפקיד שאינו ראוי לו, מסיבות שאינן ראויות, והודח בסופו של דבר על סעיף טכני של שיפוץ קורות החיים. במקרה או שלא, בדיוק באותו יום פטר משרד התקשורת את HOT מפריסת תשתית ביישובי פריפריה, וחסך לה מיליארד שקל. למה? ככה. במשרד התקשורת תחת השר נתניהו, עושה דברו המנכ"ל פילבר, ומחליפו הפיקטיבי הנגבי, ההחלטות הן נגזרת של כל מיני אינטרסים. חלקם גלויים, חלקם עדיין לא. הדבר היחיד שמשותף לכל ההחלטות הוא שהאינטרס של ציבור צרכני התקשורת לא היה חלק מהדיון כאשר הן התקבלו.

אמיר זיו

רמי סדן

הרשת היא הזירה

טראמפ וטוויטר: שם יורה, שם נטבח

לאורך הקמפיין, דונלד טראמפ בנה את עצמו כמלך הטוויטר, האיש שמצייץ בעצמו, ובלי שליטה. לכן לא מפתיע שבסוף השבוע שעבר החל בדיוק באותו טוויטר מה שנראה כפוטש נגדו, במטח ציוצים של בכירים במפלגה הרפובליקנית, כולל סנאטורים, חברי קונגרס וארנולד שוורצנגר, שמתנערים מהמועמד שלהם, ובחריפות. מוסד ה"הודעה לעיתונות" מת כבר מזמן, בחסות הסטטוסים בפייסבוק, אבל סוף השבוע האחרון בטוויטר הוכיח שכבמקרה של אירוע מז'ורי שמחייב תגובה מתאימה, טוויטר הוא רשמית הזירה האפשרית היחידה. ומדהים לראות את זה קורה כלינצ'טוויטר נגד הציפור הראשית.

הגר רבט

דונלד טראמפ צילום: איי פי

המירוץ בצרפת מתחמם

סרקוזי: טראמפיסט

נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי הכריז בסוף השבוע כי אם ייבחר שוב, הוא יקיים משאל עם על הקשחת מדיניות ההגירה ועל הקלות בביצוע מעצרים מנהליים. סרקוזי, שמתמודד על מועמדות מפלגת הרפובליקנים הצרפתית, משתמש ברטוריקה שלא היתה מביישת גם את מועמדת הימין הקיצוני מרין לה פן, שממנה הוא מנסה לגנוב קולות. בניגוד אליה, סרקוזי תומך בהישארות צרפת באיחוד ואף הבטיח לגבש עם גרמניה הסכם שיפתה את בריטניה לבטל את פרישתה - שעליה החליטו הבריטים במשאל עם. כך, סרקוזי הוא בעצם גרסת היבשת הישנה לטראמפיזם יותר מלה פן או עמיתיה בימין הקיצוני האירופי. לא בגלל הקו הקסנופובי, אלא בגלל הזלזול המוחלט שלו בעקביות, ואפילו במשמעות של הצהרות ושל מילים. הרי תמיד אפשר להבטיח, ותמיד אפשר לקיים משאל עם, ותמיד אפשר למצוא דרך לסגת ממנו אם לא מרוצים מהתוצאות.

רן אברמסון

ניקולא סרקוזי צילום: רויטרס