$
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

העולם מצחיק אז צוחקים?

על המקורות האבולוציוניים של הצחוק, ולמה התפתחה היכולת האנושית לזייף צחוק מעושה

שיזף רפאלי 09:2905.05.16
הצחוק יפה לבריאות. תינוקות לומדים לצחוק בתוך שבועות אחדים מן הלידה, גם אם הם חירשים או עיוורים. המין האנושי פיתח את הצחוק הייחודי לו, השונה מזה של הקופים האחרים, לפני יותר מ־10 מיליון שנה, כלומר ממש בתחילת ההתארגנות שלנו בקבוצות חברתיות, כפי שאפשר לראות בסרטון המקסים הזה של הבי.בי.סי (youtu.be/hhlHx5ivGGk).

 

חוקרים הראו שצחוק עוזר להתמודד עם קשיים, והוכיחו את יכולתו להקל את הכאב והסבל. הצחוק משמש גם לביטוי מעמד חברתי ויחסי כוח, אבל השימוש העיקרי שלו הוא בהקשר חברתי, כדבק ומנגנון המעודד שיתוף ואמון. מחקרים מראים שצחוק קשור לנוכחותם ופעילותם של אחרים. יש מי שמצחקקים בדד, אבל רוב ההתנהגות הצוחקת נעשית עם ובחברת אחרים. אנחנו צוחקים פי 30 יותר כאשר אנחנו בחברה מאשר כשאנחנו לבד. צחוק הוא הדרך שלנו לאותת שהקשר עם האחר שבמחיצתו אנחנו צוחקים הוא קשר רצוי, כזה שהיינו מעוניינים לשמרו. גם מי שצוחק כשמדגדגים אותו משדר לעולם ולמדגדג סוג של בקשה לעוד דגדוג. הצחוק מאריך את הקשר. אולי זאת אחת הסיבות לכך שאחת התכונות החשובות ביותר שנשים מחפשות בבני זוג פוטנציאליים היא חוש הומור.

 

צוחקים צוחקים

 

לא מפתיע איפוא שאחד הסימנים הבולטים ביותר לקשר הממוחשב בין אנשים הוא הסמיילי. למעשה, הסמיילי, על גרסאותיו השונות היה המבשר של האמוג'י, והיום רוב התקשורת שלנו אפופה בסמיילי'ז וממשיכיהם. חיוך וצחוק הולכים לפנינו, גם בעולם הדיגיטלי. צְחַק, והעולם יצחק איתך.

 

הסמיילי הוא דוגמה מוכרת לתופעה של צחוק מעושה, כזה שלא בהכרח ולא תמיד בא מהלב, ואיננו בלתי נשלט. מסתבר שהצחוק הספונטני, הטבעי, מקורו בהתנשמויות מאומצות, שמזוהות בדרך כלל עם משחק. מן ההתנשמויות האלה הגיע גם הצחוק הספונטני, זה ש"בורח" לנו ואין לנו שליטה עליו. החיוך האנושי הגיע גם הוא מן הצחוק. רק בשלבי התפתחות מתקדמים הרבה יותר לימדו בני האדם את עצמם לייצר צחוק סינתטי. גם הקופים, למשל השימפנזים, יודעים לצחוק באופן מלאכותי. צחוק חקייני תועד אצל שימפנזים בעיקר בתגובה לצחוק טבעי שמשמיעים קופים אחרים, בני הקבוצה שלהם.

 

קבוצת חוקרים ממדינות ודיסציפלינות שונות, בהם ביולוגים, פסיכולוגים, פילוסופים וחוקרי תקשורת, בהובלת ג'ון בראיינט מהאוניברסיטה של קליפורניה, תהו על מקורותיו האבולוציוניים של הצחוק המעושה. איזו הצדקה יש להתפתחות הצחוק שאיננו אמיתי? לטענתם, כדי לשמר את התרומה החברתית של צחוק, האבולוציה היתה צריכה לפתח יכולות אבחנה בין צחוק טבעי לבין קולות והתנהגויות שרק מתיימרים להיות צחוק. הם יצאו לבדוק את ההשערה הזאת בקרב עשרות תרבויות אנושיות שונות. בניסוי שערכו הם הראו שמהקשבה להקלטה של צחוק משותף של זוגות אנשים אנחנו יכולים להבחין מיד מי מהם חברים, ומי מהם זרים שזה עתה נפגשו. לצחוק משותף יש תכונות אקוסטיות שמסגירות את מידת האינטימיות של הצוחקים. מספיקה האזנה לשנייה או שתיים של צחוק מוקלט כדי לזהות את מידת הקרבה שבין שני צוחקים, בלי קשר לפערי תרבות ומרחקים גיאוגרפיי. הצחוק המאולץ, כמו השקר, צף על פני גלי הקול.

 

מסתבר שהצחוק אכן יפה לבריאות, אבל רק אם הוא בא מהלב. גם הסמיילי'ז והאמוג'יז, אם כן, כדאי שיהיו נטועים בקשרי אמת.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x