תקרת הזכוכית היא הרצפה

"תכתבו על המחיר". כשהתחלנו לעבוד על המגזין, שאלנו נשות עסקים רבות מה הן היו רוצות לקרוא בו. באופן מפתיע, הבקשות היו די אחידות: "אנחנו לא רוצות לקרוא על כאלו שפרצו את תקרת הזכוכית, או עצות על איך לפרוץ את התקרה הזאת. אנחנו גם לא רוצות לקרוא על 'מהי תקרת הזכוכית' או באיזה גובה היא ממוקמת". האמת, נשמע הגיוני, כי במקומות רבים תקרת הזכוכית כבר לא קיימת. היא נופצה, ועל רסיסיה צועדות בכל יום מאות אלפי נשים, כך שאפילו הדיון בה נשמע ארכאי.

אבל, כך ביקש קהל הקוראות, צריך להתחיל ולעורר דיון על המחיר שמשלמות נשים שכדי לנפץ את תקרת הזכוכית ולממש את יכולותיהן. חייבים לעורר דיון בכך שהן צריכות ללהטט במשך שנים בסביבה העסקית שעדיין, למרבה צער, לא התאימה את עצמה למאה ה־21 ולעובדות בה. סביבה שעדיין מקדשת נורמות עבודה טוטאליות, שלא תומכות בהצלחה ובאיזון חיים נכון, לא רק של נשים — אלא גם של גברים.

נשים בעבודה. במקומות רבים תקרת הזכוכית נופצה

באורח בלתי צפוי, התברר לנו לאורך הדרך, דווקא המצליחניות שבין הנשים תורמות לשימור הנורמות הקלוקלות בסביבה העסקית — מהקשיחוּת והאדישות כקוד התנהגות, ועד שעות העבודה הארוכות וביטול המשפחה בפני העבודה.

זהו המחיר המושתק של ההצלחה. לא מרבים לדבר עליו משום שהדיון מתרכז לרוב במחיר המרגיז אך הגלוי לעין, שניתן לכמת אותו: 33% פחות שכר לאשה שמכהנת בתפקיד דומה לגבר. מחיר שממשיך ללוות נשים גם אחרי שתקרת הזכוכית התנפצה.

אז במגזין שלנו לא תמצאו נשים ששברו את תקרת הזכוכית, אלא רק נשות מקצוע מצוינות בתחומן שכולן, בדרך זו או אחרת, למדו דבר או שניים בדרך, וכולן שילמו מחיר לאורכה. ובאשר לתקרה שהתנפצה, דבר אחד חשוב אפשר ללמוד ממנה: לא מדובר בגזירה משמים, וגם המחיר הסמוי ופערי השכר אינם כאלה. בעבודה קשה וסיזיפית, בהתעקשות, לאורך הזמן גם הם יתנפצו.