האם באמת אין ארוחות חינם?
והאם הכלכלה היא באמת משחק סכום אפס, או שכולם יכולים להרוויח?
על פוליטיקה אומרים שהיא אמנות האפשרי. את הכלכלה מכנים תורת העגמימות, בגלל האמת העגומה שאין ארוחות חינם. משפט המפתח של מדע הכלכלה הוא שלכל דבר יש מחיר. במוקדם או במאוחר יבוא הגובה וידרוש תשלום, אז אל תניחו שאפשר לזכות מן ההפקר. לכן כלכלנים נחשבים לא רק טיפוסים משעממים, אלא ממש עוכרי שמחות.
האומנם כל החיים הם משחק סכום אפס? האם הכלכלה היא באמת הסיכום הטרגי של המשחק, שבו בכל פעם שמישהו מרוויח מישהו אחר מפסיד? הפרופ' לכלכלה לארי סאמרס, שהיה שר האוצר האמריקאי בימי קלינטון, ראש המועצה הכלכלית הלאומית של אובמה ונשיא הרווארד, כתב באחרונה מאמר שבו הוא קורא לבחון את מדע הכלכלה מחדש, ובמשקפיים ורודים יותר.
כותרת המאמר "אין ארוחות חינם, אבל יש המון ארוחות זולות" מלמדת שסאמרס חולק על המוסכמות. זה לא נכון שאין ארוחות חינם, וזה אפילו לא נכון שכסף לא גדל על העצים. הניסיון של העבר הקרוב, הוא טוען, מלמד שדווקא אפשר למתוח את השמיכה כך שתספיק לכולם. ניהול נכון של השקעות אסטרטגיות ושיפור דרך חלוקת התגמולים יכולים לאפשר השגת מטרות סותרות לכאורה. הכלכלה יכולה להפוך על פניהן את התפיסות הרווחות.
אזרחים בקליפורניה ממתינים בתור לרישום לביטוח רפואי בעקבות תוכנית אובמה קר צילום: רויטרס
סאמרס מביא כדוגמה את עלויות הבריאות. לכאורה, בכלכלת הבריאות עומדים תמיד בפני בחירה קשה של כמות מול איכות. התפיסה תמיד היתה שאם רוצים לתת יותר כיסוי רפואי ליותר אנשים, זה יבוא על חשבון איכות השירותים. ולא היא. הפעלת ביטוח הבריאות רחב ההיקף במסגרת רפורמת ה-ObamaCare דווקא האטה את קצב צמיחת העלויות של מערכת הבריאות, בד בבד עם שיפור רמת השירותים הרפואיים.
ממצא דומה עלה משינוי המדיניות בטיפול בחולים סופניים וקשישים. כשפנו למסלול של השקעה בהקלת סבלם של הנוטים למות על חשבון ניסיון לרפא אותם, היתה הסיבה לכך רצון לחסוך את עלותם של טיפולים יקרים. והנה, אומר סאמרס, קיימות ראיות מוצקות לכך שהמעבר לטיפולים המקלים גם האריך את תוחלת החיים. המסקנה שלו היא שאין ברירת חובה בין עלות לאיכות, ואפשר לרתום חדשנות כדי להשיג את שתיהן גם יחד.
הוכחה לכך שלא בכל המקרים מדובר במשחק סכום אפס נמצאה לאחרונה גם בהקשר של שוויון לעומת יעילות. ההנחה המקובלת היא שככל שמגבירים את השוויון, בעיקר על ידי חלוקה מחדש של העושר, כך מפסידים יעילות ופוגעים בצמיחה. סאמרס דוחה את הקשר הזה, ומביא כדוגמה את חוקי המיסוי. מקובל לראות במיסוי מעצור כלכלי, אבל מיסוי שפוגע במונופולים, למשל, תורם גם לשוויון וגם ליעילות.
האפשרות להשיג יעדים שנחשבו סותרים קיימת גם בסקטור הפרטי. סאמרס סוקר את הבחירה של תאגידים שונים בתחומי התעשייה הכבדה, הפיננסים והקמעונאות להעלות את שכר המינימום ולהשקיע באחריות חברתית, תאגידית וציבורית. במספר מרשים של מקרים כאלה, הוא טוען, ההחלטות הועילו לכל הצדדים המעורבים: הלקוחות שזכו למוצרים משופרים, העובדים ששכרם עלה, ובעלי החברות עצמם שרווחיהן גדלו. המסקנה היא שאין בהכרח ניגוד אינטרסים, ולהחלטה כלכלית אין בהכרח רק מנצח אחד.
לכן, במקום להתייחס ל־trade־offs כלכליים בעגמימות של אין ברירה, סאמרס מציע שנחפש את הדרך להוציא מתוק מעז. אפשר להפוך את הכלכלה למדע אופטימי. מה שנראה כברירות חובה צריך להיתפס כאתגר, לא כמגבלה. יש ארוחות מוזלות, במחיר עסקי, במקום שבו חשבנו שאין ארוחות חינם.
