התנועה לשחרור הקרפלעך
מה הקמפיין להוספת אימוג'י של קרעפלעך יכול ללמד אותנו על גישור על פערים תרבותיים בלי שימוש בכוח אכיפה פוליטי?
אבל הכיסונים עדיין לא זכו לתפוס מקום של כבוד לצדם של ההמבורגר, הטאקו והבוריטו, הצ'יפס, הפופקורן והסושי. לכל אחד מאלה כבר יש נוכחות בטבלת האימוג'י, והגלובליות האוניברסלית הזאת טעימה, ויורדת חדרי בטן. אלא שדווקא זה מושך תשומת לב ואש. תפריט מאכלי האימוג'י המוצע כיום לא מספק את ההתארגנות שמובילה ג'ניפר 8 לי (כן, זהו שמה). יש קייס למאבק שלה, שכולל החתמה על עצומה, קמפיין פרסומי חובק עולם, ומיזם גיוס המונים. הם הצליחו לא רק לגייס את הסכום המבוקש אלא גם לעבור אותו באלפי דולרים. והזמן עוד לא אזל.
מאחורי ה"תנועה" שייסדה לי עומד מסר רציני יותר מאשר רק הניסיון להוות פה לקרעפלעך. היא קוראת לבחון את האופן שבו אנו מעצבים את הסטנדרטים התרבותיים שלנו, ובהם את שפת הכתיבה והתקשורת. מהם המוסדות הקיימים? איזה תהליך הם משתיתים? ומה נדרש להצלחת הניסיון לשנותם?
הגדרת השפה שמשמשת מערכות מקוונות נתונה בידי ארגון וולונטרי, הקונסורציום הבינלאומי ל־Unicode. זהו ארגון הקובע אילו קודים יבטאו אילו אותיות וסמלים. החברות בארגון וולונטרית ועולה כסף. לא מפתיעה לכן, נוכחותם של תאגידי הענק של הרשת: אפל, גוגל, פייסבוק ויבמ. גם נציגי ממשלות, לדוגמה זאת של עומאן וזאת של הודו, רואות הצדקה לתשלום דמי החבר ונוכחות בדיוני הוועדה. גיוס הכספים של העיתונאית לי מכוון לאפשר גם לתנועת הקרעפלעך מעמד של חבר משלם ומצביע במוסדות הקונסורציום.
לא כל הנושאים הנידונים שם קלילים כמו הדיון על הקרעפלעך. במסגרת דיוניה הוועדה צריכה להעניק הכרה לשיטות כתב מגוונות ולהשליט סטנדרטים שנוגעים לשפות רבות. עיסוקיה משתרעים מכתב החרטומים המצרי עד אותיות השפות הפולינזיות. ועדות היוניקוד צריכות להכריע אם ומתי יהיו אימוג'י המבטאים זהות של הומוסקסואלים, איך ישותפו ממשלות ותרבויות צפון ודרום קוריאה בהכרעות על ביטוי ממוחשב של שפתן המשותפת, ועוד. מערכת הכתיבה והעברת מסרים בין מחשבים הופכת מאוסף של כלים טכניים לזירת התגוששות תרבותית. מרתק לראות איך אפשר לפתור שאלות ולגשר על פערים גם בלי שימוש בכוח אכיפה פוליטי. אני מוכן להמר שגם לקרעפלעך יימצא מקום, אולי בגרסה הבאה (9.0) של המפרט הטכני של אימוג'י.
האם יש כאן לקח שצריך לעניין גם אותנו, במדינה שבה שרי החינוך והתרבות עורכים רפורמות נרחבות, פרסונליות ותוכניות, בקצב מואץ? במילים אחרות, מה בין הקרעפלעך במקלדת הסמארטפון לבין מוזיקה מזרחית ברדיו? האם ואיך ההחלטות על אימוג'י הכיסונים דומות להחלטות בדבר ספרי קריאה ולימוד בתוכנית הלימודים? אולי כדאי שנעשה קמפיין קיקסטארט להשבת "גדר חיה" לתוכנית הלימודים ונגדיר עלויות דמי חבר לוועדת הפלייליסט של גלגל"צ?