חקר ביצועים: השבוע של שמואל האוזר, שלמה אליהו ומנכ"ל סופר-פארם

האוזר נרדם בשמירה

הדירקטוריונים של החברות הציבוריות עסוקים עכשיו, מתכנסים לדיונים בכל הוועדות שהולידו התקנות החדשות של רשות ניירות ערך — ועדה לבחינת הדו"חות הכספיים, ועדת תגמול, ועדת ביקורת ושאר בורקסים שמאשרים את הניירות. על כל ישיבה הם מקבלים עוד כסף. אין מה לעשות, אלה דרישות הרגולטור. אבל מרוב דרישות, הרגולטור מצליח לפספס את המציאות. החודש, למשל, נרשמו שתי התפתחויות מביכות בדירקטוריונים (התפטרות שני דירקטורים במליסרון שלא רצו לאשר הטבות למנכ"ל, והחלטה חריגה שלא להאריך את כהונתה של דירקטורית חיצונית בתעשייה האווירית). בתקשורת הכלכלית עסקו בסיפורים האלה, אבל הרגולטור, רשות ניירות ערך בראשות שמואל האוזר, שתק. לפעמים מספיק רק בירור פשוט כדי להרתיע את החברה והחברות האחרות, אבל הרשות לא טרחה להפעיל את השוט הפשוט של בירור מינימלי. קל להתקין תקנות, אבל עודף דרישות הוא נטל מיותר על חברות שפועלות כשורה, ומנגד לא בהכרח מונע מהלכים שמריחים רע.

גלית חמי

האוזר צילום: עמית שעל

שכר הבכירים לא נעצור

מחקר של רשות ניירות ערך קבע השבוע באופן חד־משמעי: תיקון 20 שהובילה, שהיה אמור להגביל את שכר הבכירים, לא עובד. הוא דרש מהחברות לקבוע מדיניות תגמול, כולל תקרה לבונוסים, אז הן פשוט קבעו תקרה גבוהה מאוד, שתחתיה עדיין אפשר לחלק סכומי עתק. אם לא די בכך, בשבועות האחרונים התרבו החברות שאישרו למנהלים שלהן העלאות שכר בניגוד לעמדת האסיפה הכללית של החברה (כמו למוטי גוטמן ממטריקס). או במילים אחרות: עוד לא נולד המניאק שיעצור את הגרידיות.

גולן פרידנפלד

אליהו מחירו של ניהול רע

הראל נהפכה השבוע לחברת הביטוח הגדולה בישראל, כששווי השוק שלה עבר את זה של מגדל. יכול להיות שבטווח הקצר מגדל עוד תחזור לצמרת, אבל אם לא יתחולל בה שינוי מהותי נראה כי בסוף היא תאבד את הבכורה. שלמה אליהו קנה את החברה ב־2012, כששלטה ללא עוררין בשוק והיתה שווה כ־6 מיליארד שקל; היום היא שווה 3.3 מיליארד. איך זה קרה? סביבה כלכלית מאתגרת, חיכוך עם הרגולטור, חוסר יציבות ניהולית והחלטות תמוהות, כמו רצון למשוך דיבידנד כשהחברה עומדת בפני אתגרי הון, פגעו במגדל — וגם המתחרות שלה טעו הרבה פחות. בשוק יש לא מעט עיוותים, אבל מדי פעם הוא מספק תזכורות מצוינות למחיר של ניהול גרוע. מגדל היא תזכורת כזאת.

אתי אפללו

שלמה אליהו צילום: עמית שעל

רייטבלט איש משפחה עם 80 מיליון שקל

לפני עשור פרץ מאבק הקופאיות, שדרשו לאפשר להן לשבת בשעות עבודתן הארוכות. אחת הרשתות שהתנגדו בתוקף לישיבה היתה סופר־פארם בראשות המנכ"ל ליאור רייטבלט. "הקופאיות עומדות כי מדיניות הרשת היא להעניק ללקוח שירות בגובה העיניים", הגיבה אז הרשת. "כשאין לקוחות בתור עוסקות הקופאיות בעבודות אחרות בסניף, ולכן אין להן כיסאות", חידדו שם את הנהלים המקובלים ביחס לעובדות, שרבות מהן מסתפקות בשכר מינימום. השבוע, שנתיים אחרי שמימש מניות ב־78 מיליון שקל, רייטבלט פרש ושיגר לעובדים שיר פרידה. לא נגענו, למעט קיצורים מתחייבים: "משפחה יקרה / זה שיר פרידה, אז בואו רק נאמר שלום / אני אומר תודה ואתם יודעים שחלום... סופו להתגשם / ערכינו הנפלאים הם ששומרים עלינו וימשיכו להוליך אותנו / בנינו דברים נפלאים בשותפות מפרה / שותפות שאפשרה לנו לייצר חיבור כל כך מיוחד... / מודה לכולם על המסע המופלא. דלתות ביתי ולבי תמיד תישארנה פתוחות / בין דמעות ובין כאב, אני עוזב, אני אוהב".

אמיר זיו

שני מאבקים מצליחים

אשה שתובעת חלוקת רכוש בבית הדין הרבני משלמת אגרה בסך 340 שקל. על אותה תביעה בדיוק בבית משפט לענייני משפחה היא נדרשת לשלם 2,900 שקל. שני עורכי דין, גלי עציון ויחזקאל סיבק, הגישו תביעה ייצוגית לתיקון העוול המתמשך הזה; היא אמנם לא התקבלה, אבל התהליך סביבה האיץ בשרת המשפטים איילת שקד, שבסוף השבוע שעבר חתמה על טיוטת תקנות להשוואת הפערים. במקביל, בשבוע שעבר הסתיימה המערכה להעלאת שכר חיילי החובה, שהחלה בבג"ץ שהגיש עו"ד אמנון לורך. בשני המקרים מדובר בעיוות זועק לשמים שהתקיים שנים רבות, ושתיקונו החל במאבק משפטי, כפי שהקפידה לציין לשבח גם שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות. הנה סיבה נדירה, בעצם שתיים, לברך על קיומם של עורכי הדין.

משה גורלי

איילת שקד צילום: גבי הלר

שרימפס של עבדים

ענקית המזון נסטלה חשפה השבוע מחקר שטח בן שנה שביצע עבורה ארגון וריטה, ושלפיו השרימפס והדגים שנשלים בתאילנד בשביל נסטלה — ובשביל רוב החברות האמריקאיות והאירופיות שמשתמשות בחומרי הגלם הללו — מושגים בתנאי עבדות. הדייגים, שמגיעים ממיאנמר ומקמבודיה העניות אחרי ששילמו דמי תיווך מופרזים, עובדים לפחות 16 שעות ביום, עם מים ומזון במשורה, ולפעמים נופלים לים אל מותם כי הרשתות כבדות מדי. במקרה של נסטלה, רוב השרימפס והדגים משמשים לשימורי המזון לחתולים שהיא מייצרת תחת המותג פיורינה. כמתבקש, הודיעה החברה שתפעל לשיפור התנאים ותחייב את הספקים לעמוד בקודים מסוימים. המוטו של נסטלה הוא "אוכל טוב, חיים טובים"; החשיפה שלה השבוע היא צעד אמיץ ולא מובן מאליו שמעיד על כך שהמוטו הזה הוא יותר ממיתוג של איש פרסום, ועל חתירה אמיתית לממש אותו.

תמר טוניק

טרמינל לעשירים מי ישים גבול

חברה מעמדית לא נוצרת ברגע אחד; היא מתבשלת לאט, כמו הצפרדע בסיר. עיריית לוס אנג'לס אישרה השבוע להקים טרמינל חדש בנמל התעופה שלה, כזה שמיועד רק לעשירים ולמפורסמים, שיוכלו לחמוק מהפאפרצי או מסתם בני אדם ולזכות בליווי צמוד למטוס וממנו — תמורת כ־1,800 דולר לטיסה (נוסף על מחיר הכרטיס). יוזמי הרעיון מבטיחים את הטרמינל הטוב בעולם וצופים הכנסות של 4 מיליון דולר בשנה. זה מוצר שיש לו שוק, ברור. אבל מעניין אם בקרוב תאשר העירייה כבישי אגרה נוספים, נפרדים, מוקפים חומות, שיאפשרו לעשירים לנסוע כל הדרך בלי להיתקל בעם הזה שמסביב. בתי ספר ובתי חולים משלהם כבר יש להם. מתי אפשר להגיד שהמים רותחים?

רון גורדון

הטכנולוגיה עוד לא מפטרת אותנו

הפנטזיה שלפיה הטכנולוגיה תשחרר אותנו מהצורך לעבוד קשה עתיקה כמו הטכנולוגיה עצמה, ועד היום מסרבת להתממש. וזה לא שאנשים לא מנסים. ב"ביזנס אינסיידר" התפרסם השבוע סיפורו של מתכנת לשעבר בחברת הייטק, שפעל לפי העיקרון "אם משהו לוקח לי יותר מדקה וחצי — אהפוך אותו לאוטומטי". בין השאר הוא כתב סקריפט שדיווח שהוא חולה בכל פעם שאיחר או הבריז מהעבודה, וסקריפט אחר ששולח בשמו מייל עם תירוצים מתחלפים לחברים ולבת הזוג כשהוא נתקע בעבודה אחרי תשע בערב, ואפילו אחד שמורה למכונת הקפה של המשרד להכין לו את הכוס המושלמת ברגע הנכון. יש כאן בשורה טובה ובשורה רעה, והן בדיוק אותה בשורה: האיש עוד לא כתב סקריפט שיעבוד במקומו. הוא ייעל רק את הזוטות. זה אומר שנמשיך לעבוד, אבל זה גם אומר שאולי החששות הגוברים מהשתלטות הרובוטים על הג'ובים שלנו, לפחות בחלק מהתחומים, קצת מוגזמים.

דור צח