מי אחראי על העתיד?
כשהמנהיגים הפוליטיים של העולם זנחו את האידיאולוגיות שאפיינו את קודמיהם וויתרו על השאיפה לעתיד טוב יותר, ענקיות ההייטק תפסו את מקומם ומאז מכתיבות את חזון האנושות. כך הגענו למצב שבו נשיא ארצות הברית עוסק בביטוחים סיעודיים בזמן שגוגל עוסקת בחיי נצח
היטלר ותומכיו הפגינו אכזריות רבה אפילו יותר, בשם חזון שאפתני עוד יותר. הם שאפו לעצב מחדש לא רק את החברה האנושית אלא את האדם עצמו. הם קיוו להנדס מחדש את הביולוגיה האנושית, להאיץ את האבולוציה וליצור אנשי־על. תהיה דעתנו על היטלר ולנין אשר תהיה, ברור שהם לא סבלו מחוסר מעוף.
שאיפותיהם של הליברלים היו מתונות יותר, אך לא בהרבה. בשם האוטופיות הנאורות שהם ירשו מן המאה ה־18, הליברלים קיוו ליצור גן עדן עלי אדמות באמצעות קידמה טכנולוגית וחינוך להמונים. הם ביטלו היררכיות בנות אלפי שנים והעצימו נשים, מיעוטים וצעירים. יתרה מזאת, אחרי מיליוני שנות אבולוציה שבהן היו המשפחה והקהילה אבני היסוד של החברה האנושית, הליברלים קידשו דווקא את האינדיבידואל. הם שחררו את האינדיבידואל ממרותם של ההורים, השכנים וזקני השבט, ויצרו "חברה של יחידים". ייתכן שבכך הם גם גזרו על כולנו שיאים חדשים של ניכור ובדידות. החזון הליברלי הוכיח את עצמו כנעים בהרבה מחזונותיהם של הפשיסטים והקומוניסטים, אך הוא לא פחות מהפכני. אנחנו תופסים אותו כמתון וכמעט ברור מאליו, רק כי אנחנו חיים אותו הלכה למעשה.
פרופ' יובל נח הררי ישתתף ביום שלישי בוועידה הכלכלית הלאומית של כלכליסט. לתוכנית הוועידה ולהרשמה לחצו כאן
איור: דניאל גולדפרב
חרף המחלוקות ביניהם לגבי העתיד הרצוי, שלוש התנועות - הקומוניסטית, הפשיסטית והליברלית - פעלו כולן ליצירת סוג חדש של מדינה וחברה. הן רוסיה הסובייטית, הן גרמניה הנאצית והן בריטניה הליברלית הנדסו מערכות אדירות וחסרות תקדים של חינוך, בריאות ורווחה, במטרה להגשים את שאיפותיהן האוטופיות. המערכות הענקיות הללו הפכו למעסיק העיקרי במשק ולרגולטור העיקרי של החיים. מבחינה זו, החזונות הגדולים של המאה החולפת אכן הצליחו ליצור עולם חדש. החברה המסורתית של שנת 1800 נעלמה. אנו חיים כיום בחברה מסוג שונה לגמרי.
הצאצאים הבאים של האנושות
בחצי הראשון של המאה העשרים, הפוליטיקאים, על גווניהם, חשבו בגדול ופעלו בגדול. על פניו, נדמה שלפוליטיקאים בני ימינו יש הזדמנות לקדם חזונות מרחיקי לכת בהרבה מאלה שהיו ללנין, היטלר או מאו. בעוד שהחוזים של המאה העשרים ניסו להנדס מחדש את האנושות בעזרת מנועי קיטור ומכונות כתיבה, לרשות הנביאים של היום עומדים הביוטכנולוגיה ומחשבי־על. בעשורים הקרובים, פריצות דרך טכנולוגיות עשויות לשנות את החברה, הגוף והתודעה האנושיים באופן קיצוני בהרבה מאי פעם בעבר.
בעוד שהנאצים ניסו ליצור אנשי־על בעזרת רבייה סלקטיבית, כיום עומד לרשות האנושות ארסנל גדל והולך של כלים להנדסה ביולוגית מתוחכמת יותר לאין שיעור. נקודת המוצא של ההנדסה הביולוגית היא ההבנה שאנחנו רחוקים ממיצוי הפוטנציאל של גופים אורגניים. לאורך 4 מיליארד שנים הברירה הטבעית ליטשה ושיפצה את הגופים הללו. היא הפכה אותנו מאמבה לזוחל, ליונק ולהומו סאפיינס. אך אין סיבה לחשוב שסאפיינס הוא התחנה הסופית. שינויים קטנים יחסית בגנום, במערכת העצבים ובשלד הספיקו כדי לשדרג את הומו ארקטוס - שידע ליצור רק ראשי חנית מאבן צור - להומו סאפיינס, שמייצר חלליות ומחשבים. מי יודע איך ישפיעו עלינו שינויים נוספים בגנום, במערכת העצבית ובשלד? ההנדסה הביולוגית לא מתכוונת לחכות בסבלנות עד שהברירה הטבעית תחולל את קסמיה. היא תיקח את גוף האדם, תשכתב את הקוד הגנטי, תחווט מחדש את מעגלי המוח, תשנה את האיזון הביוכימי ותוליד למין האנושי צאצאים חדשים לגמרי.
נוסף על כך אנחנו מפתחים גם את היכולת ליצור סייבורגים - שילובים בין אדם למכונה. ההנדסה הקיברנטית לא מגבילה את עצמה להנדוסם של גופים אורגניים, אלא מציעה להוסיף לגופים אלה גם רכיבים לא אורגניים. היא מבקשת לשלב בין מערכות אורגניות לבין ידיים ביוניות, עיניים מלאכותיות ומיליוני ננורובוטים שינווטו בתוך זרם הדם שלנו, יאבחנו מחלות ויתקנו נזקים. זה אולי נשמע כמו מדע בדיוני, אך זו כבר מציאות. קופים כבר למדו לשלוט בגפיים ביוניות באמצעות אלקטרודות שהושתלו במוחותיהם. אנשים משותקים מסוגלים להזיז איברים ביוניים ולתפעל מחשבים באמצעות כוח המחשבה בלבד. אם תרצו, תוכלו גם אתם לשלוט במכשירי החשמל בביתכם באמצעות קסדה הקוראת מחשבות: לא דרושים שתלי מוח, כי הקסדה קוראת אותות חשמליים שעוברים בקרקפת. אם ברצונכם להדליק את האור במטבח אתם צריכים רק לחבוש את הקסדה, להעלות בדמיונכם סימן מוסכם כלשהו (לדוגמה, דמיינו שאתם מרימים את יד ימין) - והאור נדלק. קסדות כאלה נמכרות היום לכל דכפין באינטרנט, במחיר של כ־400 דולר בלבד.
ולדימיר איליץ' לנין במוסקבה צילום: איי אף פי
אך גם ההנדסה הקיברנטית שמרנית יחסית: היא מניחה שהמוח האורגני יישאר מרכז הפיקוד והשליטה של החיים. גישה נועזת יותר מציעה לוותר לגמרי על דבקותנו בתרכובות אורגניות, ולהנדס ישויות לגמרי לא־אורגניות, כגון תוכנות מחשב תבוניות שיגלשו בעולמות וירטואליים וגשמיים, כשהן משוחררות מכבלי הביולוגיה והכימיה האורגנית. למיטב הבנתם של ביולוגים ואנשי מחשבים, זה בהחלט אפשרי. הדוֹגְמה השליטה כיום במדעי החיים אומרת שהחיים אינם אלא דפוס מסוים של עיבוד מידע. יצור חי, לפי תפיסה זו, הנו אסופה של אלגוריתמים ביוכימיים שמשכפלת את עצמה. בו־בזמן, מדעני מחשב לומדים להנדס אלגוריתמים אלקטרוניים יותר ויותר משוכללים. אם אורגניזמים הם אכן אלגוריתמים (מדובר ב"אם" גדול, אך כיום זו הדוֹגְמה הביולוגית), אזי יצירת חיים לא אורגניים אמורה להיות אפשרית. אחרי הכל, אלגוריתמים הם אלגוריתמים. כל עוד המתמטיקה עובדת אותו הדבר, מה זה משנה אם האלגוריתם מתממש בפחמן, בסיליקון או בפלסטיק? מדוע שאלגוריתמים אלקטרוניים לא יוכלו לחקות את פעולתם ולהתעלות על יכולותיהם של אלגוריתמים ביוכימיים? אחרי 4 מיליארד שנים שבהם הוגבלו החיים לממלכת התרכובות האורגניות, תינתן לחיים הזדמנות לפרוץ אל המרחבים האינסופיים של החומר הלא אורגני, ולעטות צורות שכיום איננו מסוגלים אפילו להעלות בדמיוננו.
גיבורים בלי חזון
בסרטי מדע בדיוני, פוליטיקאים דמויי היטלר מאמצים בחום טכנולוגיות מהפכניות כאלה ורותמים אותן לשירות חזונם המגלומני. אך הפוליטיקאים הגשמיים של ראשית המאה ה־21 - אפילו ברודנויות כגון רוסיה, איראן וצפון קוריאה - שונים מעמיתיהם ההוליוודיים. ספק אם פוטין זומם להקים עולם חדש ומופלא. חלומותיהם הפרועים ביותר של קים ג'ונג און ועלי חמינאי נוגעים לפצצות אטום וטילים ארוכי טווח. כל כך 1945. ומה לגבי ברק אובמה, אנגלה מרקל ודיוויד קמרון? הם בקושי מצליחים ליישם רפורמות מינוריות במערכת הבריאות. מה להם וליצירת אנשי־על וסייבורגים?
וכך, למרות פריצות הדרך המדעיות והטכנולוגיות, הפוליטיקאים בני־ימינו חושבים הרבה יותר בקטן מאשר קודמיהם מהמאה שעברה. הפוליטיקה של ראשית המאה ה־21 היא נטולת חזונות מרחיקי לכת לעתיד. אף מפלגה לא דוגלת בשינוי העולם. אף מפלגה לא מבקשת לשנות מן היסוד את מבנה החברה, שלא לדבר על יצירת אדם חדש. בהשוואה למלחמות האידאולוגיות של אמצע המאה ה־20, ההתנגשויות האידאולוגיות של ימינו נראות כמו ויכוח בין שני אקדמאים על קוצו של יוד. בעוד שכדי להבין את חזונם של לנין או היטלר הייתם צריכים טלסקופ מרחיק ראות, כדי להבין את ההבדלים בין המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית בארצות הברית צריך מיקרוסקופ רב־עוצמה.
ג'ון קנדי בגרמניה צילום: אימג'בנק, Gettyimages
סיבה טובה אחת לכך שהפוליטיקאים איבדו את התיאבון לחזונות גדולים היא התוצאות הנוראיות של חזונות המאה ה־20. אם חשיבה בגדול מובילה לאושוויץ, להירושימה ולגולאגים, אז עדיף לאנושות להיות מובלת בידי ביורוקרטים צרי מוחין.
עוד סיבה היא שההישגים הגדולים של המאה ה־20 מכבידים כיום על פוליטיקאים באשר הם. הלווייתן שיצרנו - אותן מערכות אדירות של חינוך, רווחה ובריאות – דורש משאבי עתק ותשומת לב תמידית. כל ניסיון להגשים חזון חדש יטלטל את הלווייתן הזה. אז הפוליטיקאים הולכים על בטוח, ומקדישים את מרב מאמציהם לשמירת תקינות המערכת. מתקנים פה, מתאימים שם, אך מפחדים לחולל שינוי מהותי במבנה.
וסיבה אחרונה היא שכשהתפזר עשן המלחמות של המאה ה־20, הניאו־ליברליזם נותר כמנצח הגדול. ומשסיים לעצב את הכלכלה והחברה לפי טעמו, הוא מטיף כעת לא לעשות דבר. כמו חכמי תורת הזן, כך גם הניאו־ליברלים משיאים לפוליטיקאים עצה אחת: אל תעשו כלום. אנשים צריכים להתמקד בעבודה שלהם, ולא להחסיר שינה במחשבות על העתיד הרחוק. שהבנאים יבנו, הזמרים יזמרו, המהנדסים יהנדסו, וכוחות השוק ידאגו לכל השאר. כוחות השוק ינווטו אותנו טוב יותר מכל פילוסוף או מדינאי. ממשלות ומפלגות פוליטיות נוטות להקשיב לעצה הזו, ולהתמקד בניהול המדינה ובכיבוי שריפות היומיום בלי להקדיש מחשבה לטווח הארוך יותר. הממשלות מנהלות את המדינה - ולרוב הן עושות זאת בצורה סבירה בהחלט - אך הן כבר לא מתכננות או מובילות. ראשי המערכת הפוליטית הפכו ממנהיגים למנהלים.
עלייתם של המיותרים
ובכל זאת, לגלימת המנהיגות והנבואה המיותמת נמצאו יורשים: יזמים ותאגידים. מי שמעוניין להציץ לאופקים הרחוקים של האנושות יבזבז את זמנו אם יחפש אותם במקומות כמו הבית הלבן או הקרמלין. מוטב לו לשים פעמיו לעמק הסיליקון. שם שוכנים הלנינים של תקופתנו. חשוב להבהיר: אשפי הטכנולוגיה של עמק הסיליקון אינם קומוניסטים, וודאי שאינם אכזריים כמו מייסדה של ברית המועצות. ההשוואה ללנין נוגעת רק לתעוזה ולהיקף החזון שלהם, ולשאיפתם להחריב עולם ישן עד היסוד, ולהקים עולם חדש תחתיו.
והאמת היא שבכל הקשור לתעוזה וחזון, נביאי הסיליקון מתעלים על לנין. הקומוניסטים חשבו ופעלו בתוך גבולות המציאות החומרית והמודלים הכלכליים שהקיפו אותם. הם הסכינו עם בעיית המחסור, חוקי ההיצע והביקוש וההנחה שבני האדם חיוניים לכלכלה ושעבודה היא מרכיב מהותי בחיים. לעומתם, נביאי הסיליקון חוזים עתיד משוחרר לגמרי מבעיית המחסור, שבו אלגוריתמים יחליפו אנשים, ההיצע לא יגביל עוד את הביקוש, וחייו של אדם לא ייסובו סביב משלח ידו.
בלב החזון הזה עומד הפיצול בין התודעה לאינטליגנציה. עד היום, אינטליגנציה גבוהה הלכה יד ביד עם תודעה מפותחת. רק ישויות בעלות תודעה מפותחת יכלו לבצע משימות שדרשו תבונה גבוהה, כגון לשחק שחמט, לנהוג במכונית, לאבחן מחלות או לתפור חולצה. אבל היום אנו מפתחים סוג חדש של אינטליגנציה לא מודעת, שמסוגלת לבצע משימות רבות טוב יותר מאשר בני אדם. מצב דברים זה מעלה בעיה חדשה ומטרידה: מה באמת חשוב? התודעה או שמא האינטליגנציה? כל עוד הלכו השתיים יד ביד, זו היתה שאלה פילוסופית תיאורטית. אבל במאה ה־21 השאלה הזאת הופכת לנושא פוליטי וכלכלי בוער. ויש משהו מפכח בהבנה שלפחות בעולם הכלכלה, האינטליגנציה היא הכרחית, אך לתודעה אין חשיבות.
ב־2013 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, קרל בנדיקט פריי ומיכאל אוסבורן, מחקר מקיף על עתיד התעסוקה. פריי ואוסבורן מעריכים ש־47% מהמשרות בארצות הברית נמצאות ב"סיכון גבוה" להעלם במהלך 20 השנים הקרובות, כיוון שמחשבים יוכלו לבצע את המשימות הללו טוב יותר מבני אדם.
מנכ"ל אפל טים קוק בקליפורניה ארה"ב צילום: רויטרס
האלגוריתמים שפריי ואוסבורן תכנתו קובעים שיש סבירות של 99% שאנשי טלמרקטינג יוחלפו במחשבים, סבירות של 98% ששופטים במשחקי כדורגל וטניס יוחלפו, ו־97% שקופאים יפנו את מקומם. מלצרים: 94%. נהגי אוטובוס: 89%. פועלי בניין: 88%. מאבטחים: 84%. מלחים: 83%. ברמנים: 77%. מצילים: 67%. וכן הלאה. יש כמובן גם כמה מקצועות בטוחים. כך למשל הסבירות שארכיאולוגים יוחלפו על ידי מחשבים עד 2033 היא רק 0.7% ומרפאים בעיסוק - 0.3%.
גם אם יתפתחו מקצועות חדשים שיפצו לפחות על חלק מהאובדן, סביר שמקצועות אלו ידרשו הרבה יותר יצירתיות וגמישות, וכלל לא ברור אם קופאית או נהג אוטובוס בני 50 יהיו מסוגלים לעשות הסבה כזאת.
בעוד שהמהפכה התעשייתית של המאה ה־19 יצרה מעמד נרחב של פרולטריון עירוני, במאה ה־21 עלול להופיע מעמד נרחב של אנשים חסרי כל תועלת כלכלית.
אם הדבר יקרה, האתגר שיווצר יהיה גדול מזה שיצרה המהפכה התעשייתית של המאה ה־19, וידרוש את תכנונם של מבנים חברתיים ופוליטיים שאפתניים בהרבה מאלה שהציעו מרקס, לנין או מאו. הסוציאליסטים והקומוניסטים התאימו את האידיאולוגיה שלהם לצרכים, לתקוות ולחששות של מעמד הפועלים החדש. אם במאה ה־21 יופיע מעמד של אנשים חסרי תועלת, יהיו להם צרכים, תקוות ופחדים מסוגים חדשים לגמרי. כדי לענות עליהם, נביאי הסיליקון הוגים מבנים כלכליים וחברתיים פנטסטיים, שאמורים להתאים לחברה המשוחררת מכבלי המחסור; חברה שבה בני אדם כבר לא מייצרים דבר, ומתפקדים אך ורק כצרכנים.
אך נביאי הסיליקון לא עוצרים שם. הם חולמים לא רק לשנות את החברה והכלכלה, אלא גם להתגבר על הזִקנה, לנצח את המוות, להנדס אנשי־על וליצור את האינטרנט של־הכל. באחרונה הקימה גוגל חברת־בת בשם קאליקו, שמשימתה המוצהרת היא - תופים בבקשה! - "לפתור את בעיית המוות". ואלוהים יודע איזו משימה מעבדות גוגל X שמו לעצמן. פטר ת'יל, מייסד פייפאל, התוודה באחרונה בראיון חושפני שבכוונתו לחיות לנצח. "ישנן שלוש גישות למוות," הסביר ת'יל. "אתה יכול לקבל אותו, להתכחש אליו או להילחם בו. החברה האנושית נשלטת בידי אנשים שמקבלים את המוות או מתכחשים לו. אני מעדיף להילחם". רבים יבטלו התבטאויות כאלה כפנטזיות ילדותיות. אך ת'יל הוא אדם שיש להתייחס אליו בכובד ראש. הונו האישי מוערך ב־2.2 מיליארד דולר, והוא אחד היזמים המצליחים והמשפיעים ביותר בעמק הסיליקון.
כהיסטוריון, איני יודע איך לשפוט את מידת הסבירות של תוכניות כאלה. אישית אני נוטה להיות ספקן. התקוות לחיי נצח במאה ה־21 כנראה מוגזמות, ומי שייקח אותן ברצינות עשוי להתאכזב. לא קל להשלים עם עובדת המוות, אך קשה עוד יותר להאמין בחיי נצח ולהתבדות. במאה החולפת אמנם קפצה תוחלת החיים האנושית פי שניים, אך אי אפשר להקיש מכך שבמאה הקרובה נשוב ונכפיל את תוחלת החיים. ב־1900 תוחלת החיים הממוצעת לא עלתה על 40, כי רבים מתו בגיל צעיר מרעב, מחלות ומלחמות. אך מי ששרדו את אלה בהחלט יכלו להגיע לגיל 80, שכן תוחלת החיים הטבעית של הומו סאפיינס היא בין 70 ל־90. עד כה, הרפואה המודרנית לא הצליחה להאריך את תוחלת החיים הזאת ולו בשנה. הישגיה הגדולים הם במניעת מוות בטרם עת ומתן אפשרות לרוב האנשים למצות את מלוא תוחלת חייהם. אולם זה לא מספיק כדי לחיות עד 150, שלא לדבר על 500. בשביל זה הרפואה תצטרך לשנות מן היסוד את התהליכים והמבנים של גוף האדם. כלל לא בטוח שהיא תצליח לעשות זאת עד שנת 2100.
למרות זאת, כהיסטוריון אני גם יודע ששאיפותיהם של בני האדם לפעמים חשובות יותר ממה שביכולתם לעשות בפועל. השאיפה הקומוניסטית ליצור חברה שוויונית עיצבה את פני המאה ה־20, אף שהמטרה מעולם לא הושגה. באופן דומה, ייתכן שהמאה ה־21 תעוצב בידי הניסיון לשדרג את האדם ולהתגבר על המוות, גם אם הניסיון הזה לא יוכתר בהצלחה. רוח התקופה משתנה. ערכי השוויון הם אאוט, חיי הנצח הם אין.
זה צריך להדאיג את כולנו. רוב סיפורי המדע הבדיוני מתריעים מהסכנה שבמפגש בין טכנולוגיה מהפכנית לפוליטיקה מגלומנית. אך עלינו להיזהר גם מהמפגש בין טכנולוגיה מהפכנית לפוליטיקה קטנונית. המערכת הפוליטית שלנו הופכת למנגנון ניהולי גרידא, בדיוק כשהטכנולוגיה מעניקה לנו את הכוח לעצב מחדש את העולם, את עצמנו, ואפילו את החלומות שלנו. אם הפוליטיקאים אינם מעוניינים לעסוק בתכנון העתיד האנושי, מישהו אחר ייקח אותה לידיו את המשימה. וכך ההחלטות החשובות ביותר לגבי עתיד החיים בכדור הארץ עשויות להתקבל על ידי קומץ מהנדסים ואנשי עסקים, בעוד הפוליטיקאים שקועים בוויכוח על מכסות הגירה ומשבר החוב היווני.
