אחרי 6 שנים ו־3 מיליארד שקל: אין שיפור בשילוב נכים בעבודה

שש שנים בדיוק אחרי שהושקה על ידי משרד הרווחה כ"יום היסטורי לציבור הנכים בישראל", הרפורמה שהיתה אמורה לעזור לבעלי מוגבלויות להשתלב במעגל העבודה מתבררת כלא יותר מאנקדוטה. נתונים מעודכנים של ביטוח לאומי שהתקבלו לבקשת "כלכליסט" מגלים כי דבר לא השתנה, כ־80% ממקבלי קצבת הנכות לא יוצאים לעבודה כלשהי ובכירים בשירות המדינה מהתחום מודים כי היום ההיסטורי הפך לכישלון.

הרפורמה, שידועה כרפורמת לרון על שם הוועדה שהמליצה עליה, ניסתה למצוא דרך להפסיק את האבסורד שלפיו אם נכה יוצא לעבוד הוא מאבד מהר כמעט את כל הקצבה שלו, כך שכלכלית משתלם לו יותר להישאר בבית. על פי נתוני ביטוח לאומי, אם ב־2009 שיעור הנכים שיצאו לעבוד עמד על 16%, נכון ל־2013 מדובר על 20%. אז איך אפשר לדבר על כישלון? משום שעוד לפני לרון גדל בכל שנה שיעור הנכים שיצאו לעבוד, והרפורמה לא שינתה מאום מהמגמה הזו. כך, בין 2006 ל־2009 עלה מספר הנכים העובדים ב־8.95% בממוצע לשנה ובין 2010 ל־2013 עמד על 8.69% בממוצע לשנה. במילים אחרות, מה שהיה לפני הרפורמה נותר אותו הדבר גם אחריה, בניגוד לכל הציפיות.

החוק עמוס בפרטים ופקידי ביטוח לאומי לא בקיאים בו

הרעיון מאחורי חוק לרון הוא פשוט, אבל היישום רחוק מלהיות כזה. גובה הקצבה שבעל המוגבלות ימשיך לקבל מביטוח לאומי תלוי לא רק בשכר שלו, אלא באינספור פרמטרים אחרים כמו כמה משתכרת אשתו, מספר הילדים עד גיל 18, המרחק ממקום העבודה ואפילו שינויים בשכר הממוצע במשק.

סיבוך החוק גורם גם לכך שפקידי המוסד לא תמיד יודעים לענות לגבי סעיפיו, כמו מתי עובר נכה מקצבת נכות לקצבת עידוד ומה בדיוק ההבדל בין השתיים. ארגוני הנכים אף טוענים שחוסר האמון בינם לבין המוסד עמוק ומובנה ביחסים ביניהם, ולכן הצלחת החוק נמנעה מלכתחילה.

לדוגמה, נכה שיצא לעבוד יקבל למשך שלוש שנים רשת ביטחון שתבטיח לו חזרה מיידית לקצבה שקיבל לפני היציאה לעבודה. אולם אם העובד פוטר לאחר שלוש שנים, הוא יצטרך לעבור מחדש את כל הבירוקרטיה לקבלת הקצבה הלא מקוצצת שלו.

יו"ר מטה מאבק הנכים נעמי מורביה אומרת ל"כלכליסט" כי "במקרה של סגירת מקום העבודה אתה אמור לחזור למעגל הקצבאות הרגיל בהרמת טלפון פשוטה לפקיד התביעות, אבל זה לא מה שקורה. בנוסף, הלקונה המרכזית בחוק שאדם מפסיק להיות מוגדר כנכה ברגע שהוא עובר לקצבת עידוד. אנשים מפחדים לאבד את ההגדרה הזו כי יש בצדה הטבות נוספות לקצבת הנכות כמו הנחה בתשלומים בבית הספר ובתחבורה ציבורית".

הקמת גוף מרכז בנושא מתעכבת כבר שש שנים

מבקר המדינה מצא בשנה שעברה כי עדיין לא הוקם גוף אחד שמרכז את הפעילות שנועדה לשלב נכים במעגל העבודה כמו להציע הכשרות מקצועיות רלבנטיות, לעודד מעסיקים לקלוט עובדים בעלי מוגבלויות באמצעות תמריצים כספיים ולשדך בין הנכה לאותו מעסיק.

כיום, העבודה מול ציבור הנכים והמעסיקים מתחלקת בין אגף השיקום בביטוח לאומי, המטה לשילוב נכים בעבודה במשרד הכלכלה ומשרדי הרווחה והבריאות.

זאת, אף על פי שדו"ח ועדת לרון הגדיר כי יש גם להקים תחנת שירות שאליה יכולים להגיע נכים שרוצים לצאת לעבודה ולקבל את כל השירותים. סביר להניח כי האחוזים של נכים שיוצאים לעבוד יכלו להיות גבוהים הרבה יותר אם תחנה כזו היתה מוקמת ועובדת בצורה יעילה.

ראש המטה במשרד הכלכלה דפנה מאור מסבירה כי "בזמנו זה החל במשרד הכלכלה ואז רצו להעביר למשרד הרווחה ומשם לביטוח לאומי, ולפני שנה וחצי זה עבר בחזרה למשרד הכלכלה".

מאור מעדכנת כי בחודש שעבר פרסם המשרד את המכרז להקמת התחנה שאמורה להתחיל לפעול ברבעון הראשון של 2016 עם תקציב של 20 מיליון שקל לשלוש שנים. עד כה, היא מודה, "חוק לרון לא השיג את המטרה שלו, וכל אנשי המקצוע שעוסקים בתחום מודעים לכך".

בלי קשר לרפורמת לרון, המדינה משקיעה יותר מחצי מיליארד שקל בשנה באופן ישיר בעידוד תעסוקת נכים. כמעט מחצית מהסכום נמצאת באגף השיקום התעסוקתי של ביטוח לאומי, אולם דו"ח מבקר המדינה מצא כי 76% מבעלי המוגבלויות שכשירים לשיקום תעסוקתי מעולם לא קיבלו אותו מאגף השיקום או ממשרדי הרווחה והבריאות.

המבקר אמנם מצביע על כך שנתון זה רחב יותר מזה שביטוח לאומי מתייחס אליו, ולא מן הנמנע כי האחוזים בפועל נמוכים יותר, אבל בפועל, רבים מהנכים לא מקבלים את השירות שהם זכאים לו.

מנהלת אגף השיקום בביטוח לאומי כרמל סטינגר אומרת כי "לא הצלחנו לשכנע אנשים שביטוח לאומי בא להיטיב איתם. חוק לרון הוא דוגמה למהלך שנועד להיטיב עם ציבור בעלי המוגבלויות, אך לא יצר את השינוי".

בעיה נוספת טמונה בהגדרה המקורית של קצבת הנכות, התלויה לא באחוז הנכות הרפואית, אלא רק במה שקרוי שיעור אי־הכשירות לעבוד. כך אדם עם 90% נכות רפואית עקב קטיעת גפיים, סוכרת ואפילו אי־שליטה בסוגרים לא בהכרח יקבל קצבה גבוהה משום שתיאורטית הוא יכול לצאת ולהשתכר. אך כדי שזה יקרה, צריך מקום עבודה שיודע להכיל את הצרכים הללו. כל אלו לא נכנסים לשיקול של אי־יכולת ההשתכרות.

מורביה מסכמת: "אנשים מפחדים, כי המחוקק עוד לא מצא דרך לתת רשת ביטחון שאומרת – אני רוצה שתעבוד ושתשתלב, אבל אני מודע לאי־היכולת שלך ונדאג לפצותך בהתאם".