ננגיש, נרוויח

בשבועות האחרונים עוסקת עמותת נגישות ישראל בהקמה של עסק חברתי חדש בשם "המרכז להנגשת מידע". העסק הזה אמור להציע לעסקים מגוון של שירותים להנגשת המידע שלהם ללקוחות בעלי מוגבלויות שונות. בתמורה, כל עסק שצורך את השירותים ישלם דמי תחזוקה חודשיים למרכז, בסכום שיתמוך בפעילות ואף יהפוך אותה לרווחית. הכוונה של העמותה היא שמרבית העובדים במרכז יהיו בעלי מוגבלויות, וכך יגשימו מטרה כפולה - הנגשת מידע לבעלי מוגבלויות, במקביל לאספקת מקום עבודה מתגמל ואיכותי לבעלי מוגבלויות.

התוכנית נשמעת חיובית, אבל מדוע בעצם שבעלי עסקים ישלמו תשלום קבוע עבור הנגשת מידע? התשובה טמונה בחוק נגישות השירות שנכנס לתוקפו באוקטובר 2013. החוק כולל סעיפים ותקנות רבות וסבוכות שמטרתם היא לאפשר הנגשה של שירותים עבור מגוון רחב של בעלי מוגבלויות, בין שמדובר במוגבלות פיזית כמו התניידות באמצעות כיסא גלגלים, בעיית ראייה או שמיעה, ובין שמדובר במוגבלות נפשית. המטרה של המחוקק היתה שכל אותם בעלי מוגבלויות יוכלו לקבל שירות בכל מקום, בין שמדובר בשירות ציבורי ובין שמדובר בנגישות במגזר הפרטי.

סעיף 29 בחוק עוסק בנגישות המידע. מידע לצורך העניין יכול להיות תיק רפואי בקופת חולים, פוליסת ביטוח, ייעוץ משכנתא, תפריט בבית קפה או תווית מחיר על בגד. כל מידע כזה אמור להיות מונגש, אך לא מראש ובאופן אוטומטי אלא על פי בקשת בעל המוגבלות. סעיף 29 נכנס לתוקף עבור עסקים שמפעילים יותר מארבעה סניפים ב־1 ביולי 2015, ואז הכדור של המחוקק יעבור לאותם בעלי מוגבלויות, שיצטרכו להיכנס לעסקים ולדרוש מידע נגיש. אם מספיק בעלי מוגבלויות ייכנסו למספיק עסקים וידרשו מספיק מידע, אז תהיה תקומה למרכז להנגשת מידע, שכיום הוא סוג של סטארט־אפ חברתי שעדיין לא ברור אם יש בו צורך אמיתי.

המודל של עסק חברתי מתאים לעמותה לפעילות זו. עסק חברתי הוא בעל הגדרות רבות ולעתים סותרות, אך ההגדרה המרחיבה ביותר היא עסק ששם מטרה חברתית לפני מטרת הרווח. כלומר, מותר לעסק להרוויח (בניגוד לעמותה או מלכ"ר) וגם לחלק דיבידנד, אבל רק אחרי שמדד, ביצע ודיווח על תועלת חברתית ברורה שהוא השיג.

דרושים לפחות 22 לקוחות

בראש עמותת נגישות ישראל עומד יובל וגנר, טייס קרב לשעבר שנפצע בפעילות מבצעית ב־1987, והפך למשותק בפלג גופו התחתון. בשנים שלאחר מכן עבר לפתח מערכות תעופה ביחידת המחשוב של חיל האוויר וייסד את העמותה שהפכה לפרויקט חייו. גם בנוגע לעסק החדש הוא מדגיש כי השאיפה היא לקדם את מטרות העמותה, ולא להתעשר על חשבון עסקים שמקבלים דרישה מכבידה מהרגולטור: "המטרה שלנו כאן היא לא לעשות כסף בשביל לעשות כסף, אלא לקדם את הנגישות בישראל". שיטת הריטיינר, הוא אומר, נועדה לצמצם את העלויות לעסקים ולא כדי לכבול אותם להוצאה חודשית קבועה. "מבחינתנו זה טוב כי זה מייצר לעסק הכנסה קבועה כל חודש, אבל גם ללקוחות זה טוב כי זה מגלם הנחה לעומת פרויקט חד־פעמי".

עובדים בעלי מוגבלויות במרכז החדש. מסתמכים על מודל של דמי אחזקה חודשיים מהעסקים שישתמשו בשירות צילום: תומי הרפז

המודל העסקי של העסק החברתי החדש מחייב 22 ריטיינרים של 3,000–2,000 שקל כל חודש כדי לקיים את פעילות המרכז במודל מינימלי, ללא רווחים. מדובר על מודל של העסקת 4–5 עובדים במרכז, ועוד כמה עובדים זמניים לפרויקטים נקודתיים.

וגנר מקווה להגיע ל־50 ריטיינרים כאלה עד מועד כניסת התקנה לתוקף - יולי 2015. במצב כזה יוכל להעסיק 20 עובדים קבועים ועוד עובדים רבים אחרים על בסיס שעות ופרויקטים. אבל לא כל הלקוחות של המרכז צריכים להיכנס למסלול של תשלום חודשי קבוע - קיים גם מחירון על פי פרויקט, אף על פי שבמרכז דואגים להעניק הנחה לכל עסק שיבחר במודל של תשלום חודשי.

ההיגיון של העסק של וגנר ברור לו. "תחשוב על בית קפה שצריך להגיש מידע בכתב ברייל", הוא מדגים. "זאת הוצאה אדירה. הוא צריך לקנות מדפסת של כתב ברייל, לעבד תפריט לכתב ברייל ולייצר אותו, ואחר כך גם לבדוק שההמרה היתה גם נכונה ולצורך כך להעסיק אדם שקורא כתב ברייל". מדובר בתשומת לב ניהולית ובשורה של הוצאות. ואחרי כל זה יכול להיכנס לבית הקפה בעל מוגבלות שכלית שדורש להמציא לו מידע בכתב פיקטוגרפי (שילוב של טקסט ותמונה) המתאים לסוג המוגבלות שלו.

במרכז של וגנר קיימים הכלים להנגשת המידע לסוגים רבים של מוגבלויות, ומועסקים שם גם בעלי מוגבלויות מסוגים שונים כדי לבצע בקרת איכות למידע ולוודא שהוא אכן ממלא את מטרתו.

אין מספיק מודעות לזכויות

וגנר צופה כי המידע הבסיסי ביותר שיידרש להנגיש הוא מידע חוזי - כמו פוליסות ביטוח, מסמכים לפתיחת חשבון בנק, לקיחת משכנתא וגם דיוור שיווקי כמו קטלוגים ועלונים, כאשר קהל היעד העיקרי יהיה לקויי ראייה. לכן גם ההשקעה הראשונה שלו בתשתית היתה במדפסת ברייל ראשונה מסוגה בישראל, שקיבל כתרומה להתנעת העסק החדש.

הקהל השני בגודלו שצופה וגנר הוא קהל של אנשים המתקשים בקריאת עברית, שיצטרכו לקבל מידע בקובץ קולי. כאן נכנסים למעגל דורשי השירות גם אנשים שלא נתפסים מיידית כבעלי מוגבלויות, כמו דוברי שפות זרות, אך בפועל מדובר בקהלים שמתקשים בקבלת שירות.

אבל וגנר מוטרד בעיקר מהמודעות לתקנות החדשות. ברור לו כי ללא בעלי מוגבלויות שידרשו לקבל מידע מונגש, איש לא ישלם לעסק שלו ריטיינרים חודשיים והעסק החברתי שלו לא יתרומם. "יש הרבה זכויות שאנשים לא יודעים עליהן. למשל, יש פטור מעמלות בבנק לאנשים עם מוגבלות - תקנה של בנק ישראל קובעת שעל כמות פעולות מסוימת בחודש אדם עם מוגבלות זכאי לקבל פטור. איש לא יודע מזה", הוא מדגים.

בינתיים וגנר מחפש גם משקיע חברתי עבור העסק שלו, כאשר לפי החוקים הלא כתובים של עסק חברתי, משקיע בעסק שכזה יכול לקבל החזר על ההשקעה שלו ואף לגזור תשואה - וכאן למעשה טמון ההבדל המרכזי בין תרומה לבין השקעה פיננסית בעסק חברתי.