תביעות הדיבה מזנקות לשיא חדש: יותר תביעות לשון הרע, פחות פיצויים

עליית מפלס האלימות בשיח הציבורי מקבלת ביטוי בעלייה מקבילה בתביעות לשון הרע. מחקר שערך עו"ד צבי גלמן ממשרד אריאל שמר ושות' סיכם את הנעשה בתחום ב־2014 ומצא שניתנו בה 318 פסקי דין, עלייה של כ־45% בהשוואה לשנת 2012 ושיא כל הזמנים.

בשיחות עם שופטים ומומחים בתחום נראה כי העלייה נובעת מכמה גורמים מרכזיים: ההתלהמות בשיח סביב מבצע צוק איתן, המשך הצמיחה של הרשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר וסיקרט שנוספה לאחרונה) ולצד אלה, העלייה בזירות תביעה כמו סכסוכי שכנים, סכסוכי עורכי דין ורואי חשבון וסכסוכים בין בני זוג שנפרדו. תחום נוסף שפרח השנה הוא "תביעה על תביעה", למשל, כשפלוני פונה למשטרה ומתלונן על אלמוני והתביעה נדחית, אלמוני תובע את פלוני בטענה שתלונתו היא לשון הרע.

עו"ד יוסי עבאדי

ריבוי הזירות הפרטיות מסייע להפרכת המיתוס שלפיו מרבית תביעות לשון הרע מוגשות נגד גופי תקשורת. 47 מפסקי הדין ב־2014 נגעו לכלי תקשורת, לעומת 271 פסקי דין בתביעות נגד יחידים.

"סכום שלא מהווה הרתעה אמיתית"

ואולם, לצד העלייה בהגשת התביעות, מצביע גלמן על מגמה הפוכה בכל הנוגע לסכום הפיצויים שמטילים בתי המשפט. ב־2014 סכום הפיצויים נותר נמוך ואף רשם ירידה קלה לעומת שנים עברו. הפיצוי הממוצע לתיק לשון הרע היה 37,300 שקל ב־2014, ואילו בשנת 2012 פיצו בתי המשפט ניזוקים בכ־45 אלף שקל בממוצע. "מדובר בסכום נמוך באופן משמעותי בהשוואה לאלה שנפסקים ברחבי העולם", אומר גלמן.

עו"ד ישגב נקדימון

לתפיסתו, זו מגמה בעייתית שמשקפת את זילות שמו הטוב של האדם. "סכום זה אינו מהווה הרתעה אמיתית ומעיד על התעלמות של בתי המשפט מעוצמת הפגיעה שיכולה להיגרם בימינו מפרסום לשון רע על אדם. לצערי, בתי המשפט עדיין שבויים בקונספציה שלפיה אין לפסוק סכומים מרתיעים בתביעות לשון הרע. לצד ההבנה בקרב הציבור הרחב כי אין דבר חשוב יותר משמו הטוב של אדם, אנו נתקלים בחוסר הפנמה של חשיבות הדברים בבתי המשפט. החובה של המחוקק היא להעלות את הסכומים הקבועים בחוק ולסמן לבתי המשפט את המגמה".

נטל ההוכחה

כבד במיוחד

עו"ד ד"ר ישגב נקדימון, שותף במשרד נקדימון בנדור קיסר, והיועץ המשפטי לחברת החדשות של ערוץ 2, אינו סבור שסכום הפיצויים הנמוך נובע מהתעלמות בתי המשפט. "הסיבה היא שלא כל מגישי התביעות מודעים לאפשרות המשפטית לתבוע פיצויים על נזק כללי מעבר לסכומים ללא הוכחת נזק הקבועים בחוק - 50 אלף שקל אם הפרסום נעשה שלא בכוונה לפגוע, ו־100 אלף שקל אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע".

סיכויי ההצלחה של תביעת לשון הרע הם 40%. "העובדה שמרבית התביעות נדחות מעידה שנטל ההוכחה בתביעת דיבה כבד למדי", טוען גלמן, "על תובעים לעבור משוכה משמעותית בדרך לפיצויים". עו"ד נקדימון חולק על הקביעה של גלמן: "העובדה שכ־60% מתביעות הדיבה נדחות מלמדת שיש להגיש תביעת לשון הרע רק במקרים הראויים לכך ולא לנקוט הליכי סרק".

גם בשאלה על מי נטל ההוכחה כבד יותר, דעתו של נקדימון הפוכה: "די לתובע להוכיח כי הפרסום עלול לפגוע בו כדי שנטל ההוכחה יעבור לנתבע, אשר יצטרך לשכנע באמצעות הגנות לא פשוטות כלל - תום לב, הבאת ראיות ל'אמת דיברתי' והוכחת האמצעים שנקט לבדיקת אמיתות הפרסום".

גינוי ציבורי במקום פיצוי כספי

עו"ד יוסי עבאדי, ראש מחלקת התקשורת במשרד מיתר ליקוורניק גבע לשם טל ושות', סבור שתופעת הישראלי המכוער, המשמיץ ומגדף, אכן חמורה. אך במקרים שבהם הנזק מסתכם בעלבון, הטיפול המתאים הוא גינוי ציבורי ומאבק חברתי לשינוי הנורמה, כפי שקרה אחרי "טיסת השוקולד" שתועדה בוידיאו ופורסמה בכל הרשתות החברתיות ולא בבתי המשפט.

"העלאת סכום הפיצוי לעלבון בלבד, ללא הוכחת נזק בפועל", טוען עבאדי, "תציף את בתי המשפט בסכסוכי שכנים וחילופי גידופים בין טוקבקיסטים".

לדעת עו"ד עבאדי, בתי המשפט אמורים להתרכז בארבעה סוגי תביעות: "עלילת שווא או שקרים שגרמו נזק ממשי כמו מעצר שווא, חקירה משטרתית, פגיעה בפרנסה וכיוצא בזה; סוגיות עקרוניות המבצרות את חופש העיתונות וחופש הביטוי, כדוגמת פסק הדין הבולט של שנת 2014 בעניין אילנה דיין והכתבה על סרן ר'; השמצות שמעודדות גזענות או אלימות או השמצות שפוגעות בחלשים ובמיעוטים; השמצות קיצוניות המייחסות מעשים פליליים או בלתי מוסריים ללא כל בסיס עובדתי. במקרים הללו אכן יש להגדיל את הפיצויים".