להילחם על חירות או על הרמוניה?

שאלה: איך כינו השנה כל היהודים והמוסלמים את 25 בדצמבר? התשובה: יום חמישי. ההתחכמות הזאת ניתנה בציוץ ששיגר האסטרו־פיזיקאי ניל דה־גראס טייסון בטוויטר במהלך חג המולד. ציוץ זה היה חלק מסדרת שנינות שנויות במחלוקת של טייסון שהבעירו סערה ציבורית. בבוקר חג המולד הוא צייץ בטוויטר: "היום, לפני שנים רבות, נולד ילד שעד שהגיע לגיל 30 הוא שינה את העולם. מזל טוב, אייזק ניוטון". גם השנינות הזאת, כמו קודמתה, היא מסר עוקצני על חשבון רגשות דתיים.

טייסון הוא מדען בעל שם עולמי, מנהל הפלנטריום הענק במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, אחד המוזיאונים החשובים בעולם הממוקם במנהטן. מעבר לכך, הוא כנראה אחד הדוברים הבולטים היום בעולם בתפר שבין מדע לתקשורת, מה שמכונה "מדע פופולרי": הוא חיבר יותר מתריסר ספרים רבי־מכר, זכה לכמעט שני תריסר תוארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטאות שונות, ומוכר מאוד בזכות אינספור הופעות בתקשורת.

דווקא בגלל מעמדו הציבורי הזה, התבטאויותיו בטוויטר בחג המולד ובראש השנה האחרונים משכו תשומת לב מיוחדת. הסרקזם של טייסון, שחידד את הקיטוב בין מדע לדת, שוכפל לעשרות אלפי שיתופים, לא כולם אוהדים: רבים רגזו על הפגיעה ברגשות הנוצרים, ולא מעטים תבעו את עלבון כבודה של הדת ודרשו התנצלות. היו מי שהשוו את הציוצים הללו לקריקטורות שלעגו למוחמד, שפרסם עיתון דני ב־2005.

טייסון, מצדו, סירב להתקפל. "תארו לעצמכם עולם משכיל ומואר על ידי אמיתות אובייקטיביות במקום כזה שבו נעלבים מאמיתות שכאלה", צייץ.

ניל דה־גראס טייסון

העימות של טייסון ומתנגדיו שמר על טונים מכובדים. זה לא קרה במאבק אחר על גבולות הביטוי, שגם הוא התנהל באחרונה: כשאולפני סוני הפיקו את הסרט "ראיון סוף", הכולל סצנה שבה נרצח נשיא צפון־קוריאה, הדליפו האקרים צפון קוריאנים את הסרט ועמו שלל תכתובות פנימיות של האולפנים, חשיפה שפגעה בתדמיתה של סוני. הם גם לא היססו לאיים על בתי הקולנוע שישדרו את הסרט. סוני, מצדה, הפיצה את הסרט ברשת. האם זכותם של נפגעים מהתבטאות מקוונת להיעלב? האם מותר לעשות יותר מאשר להיעלב?

סיפור הציוצים של טייסון מעורר גם עניין מקומי בישראל. יש כאן הדהוד לוויכוח הפומבי הניטש אצלנו על השימוש בתקשורת וברשתות חברתיות בהקשר של נושאים שנויים במחלוקת. מהם גבולות חופש הביטוי והנורמות הראויות? הרשתות גדושות בדיונים על סוגיות פוליטיות, יחסים בין קבוצות אתניות ושסעים בנושאי זהות ודת. ברגעים של מתח ביטחוני למשל, הטונים עולים והשפה מתחדדת. אפשר לצפות שהדפוס הזה ילך ויתחזק בשבועות הקרובים, ככל שהבחירות יתקרבו. האם יהיה נכון לקבוע מגבלות, לשים "רגולציה" על השיח ברשת כדי למנוע התלהמות? או שמא מגבלות על חופש הביטוי יזיקו יותר מכל עלבון?

לאמריקאים יש אמרה המשוננת בגני הילדים: "אבנים ומקלות יכולים לפצוע, אבל לא מילים". לכל אחד מאיתנו יש סף של טעם טוב, שמתחתיו אנחנו מרגישים לא בנוח. יש לנו דרישות לגבי נורמות התנהגות כלפי האחר, הגדרות של נימוס וגם של אחריות משפטית. העמדות והגבולות האלה נבחנים בעוצמה גוברת בשיח המתווך באינטרנט. האם אנחנו אוחזים באותם עקרונות ומיישמים אותם סטנדרטים לכל רוחב החזית? האם התבטאויות על האסלאם ומאמיניו שוות זכויות להתבטאויות על המדע ונגד מתנגדיו?