החברה, הסביבה והציבור יחכו עוד שנה

מספר דו"חות האחריות התאגידית שפורסמו בישראל בשנת 2014 עמד על 26, זינוק של כ־73% לעומת מספר הדיווחים שהוגשו בשנת 2013. לכאורה, נתון נפלא. אבל כאשר בוחנים את המספר האבסולוטי של הדו"חות, את אופן הדיווח, את זהות המדווחים ואת החברות שפרשו מהנוהג של פרסום דו"ח אחריות תאגידית, הנתונים נראים קצת פחות נפלאים. 

ליעד אורתר, ראש תחום דיווחי קיימות במכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ומי שליקט עבור "כלכליסט" את נתוני הדיווח של התאגידים השונים, מסביר מדוע הנתונים היבשים עלולים להטעות: "בשנת 2014 אנחנו רואים עלייה של ממש בכמות דו"חות האחריות התאגידית שפורסמו בישראל. זהו הישג לכל העוסקים בדבר ואני מקווה שהמגמה תימשך. אך עם הברכות צריך לזכור שבמספרים מוחלטים עדיין מדובר בקמצוץ תאגידים ישראליים המפרסמים באופן מסודר את ביצועיהם החברתיים והסביבתיים, מתוך מאות תאגידים גדולים הפועלים בישראל (תאגידים ממשלתיים, נסחרים או פרטיים), ומן הראוי היה שכולם יפרסמו לציבור את ביצועיהם אלו".

ליעד אורתר ראש תחום דיווחי קיימות במכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים צילום: בועז אופנהיים

אורתר הוא אחד המקדמים של הצעת חוק שהוגשה על ידי ח"כ איתן כבל, ולפיה כל תאגיד ישראלי מעל גודל מסוים יהיה מחויב לדיווח אחריות תאגידית. לפי אורתר, דיווח וולונטרי לא מוכיח את עצמו, ויש צורך להטיל על החברות בישראל חובת דיווח על השפעותיהן החברתיות והסביבתיות: "הצעת החוק מבקשת להסדיר אחת ולתמיד את תחום הדיווח הלא פיננסי, ולהתאים את החקיקה הישראלית לדירקטיבה האירופית שעומדת להיכנס לתוקף בתוך שנתיים, ותחייב את 6,000 התאגידים הגדולים באירופה לפרסם דו"ח אחריות תאגידית", הוא מסביר.

רוב החברות עדיין מתעלמות

דו"ח אחריות תאגידית אמור להיות הדרך של החברה לתקשר עם כל מחזיקי העניין שלה. מטרתו היא לפקוח את עיני המנהלים של התאגיד כדי שיבינו שכאשר הם משרתים את טובת בעלי המניות - אסור להם לשכוח את הקהלים הנוספים שמושפעים מפעילות החברה כמו לקוחות, ספקים, הציבור כולו והדורות הבאים. התקווה היא שאם מנהל יראה שהוא מייצר תשואה נהדרת לבעלי המניות, אבל בדרך רומס את הספקים שלו - הוא אמור להבין שהתוצאות הטובות של החברה לא יישארו טובות לאורך זמן. כך, גם אם התוצאה הטובה באה על חשבון ניצול הלקוחות או זיהום הסביבה, מדובר בתשואה קצרת טווח שבנויה על ניצול ולא על ערך אמיתי.

הדו"ח אמור להיכתב תוך דיאלוג עם אותם מחזיקי עניין, לענות על השאלות שלהם ולהתייחס לנושאים שמטרידים אותם. בשלב הבא הדו"ח אמור לייצר מדדים כמותיים וברורים להשפעת החברה על סביבתה, מה שאמור ליצור פתח גם להצבת יעדים ברורים לשיפור הפרמטרים הללו. כיום ניתן למצוא לא מעט חברות שמתגמלות מנהלים על הפחתת זיהום, על שילוב אוכלוסיות הסובלות מתת־תעסוקה בקהל העובדים, וכן על הפחתת מחיר ללקוח.

בישראל ענף האחריות התאגידית נשלט במידה רבה בידי מספר מצומצם של חברות שמיישמות תוכניות כאלה. הרוב המכריע של החברות בישראל לא מיישמות דבר וחצי דבר הקשורים לאחריות תאגידית.

אחת הראיות הבולטות לכך נגלית לעין כאשר בוחנים את כמות החברות שדיווחו לראשונה בשנת 2014. מדובר בתשע חברות - מספר שיא מאז שנת 2009. לכאורה נתון נהדר, אבל מתוך אותן תשע חברות, חמש היו חברות פיננסים. חברות הפיננסים דיווחו ב־2014 משום שהמפקח על הבנקים חייב אותן לעשות כך, ולא מתוך פרץ של רצון טוב וולונטרי. אם מנכים את חברות הפיננסים מהמדווחים לראשונה, נשארים עם ארבע חברות בלבד שהצטרפו למעגל הדיווח בשנה החולפת, מספר זהה לאלה שתועדו בשנים 2013 ו־2010 (ב־2012 היו שמונה חברות חדשות וב־2011 שש חברות). אפשר לומר אפילו שמדובר בנתון שפל, שכן לא היתה שנה מאז החל המעקב אחרי דיווחים אלה ב־2008, שבה נרשם נתון נמוך יותר מארבעה מדווחים חדשים.

הפיקוח החיצוני בדרך החוצה

נתון עגום נוסף לגבי מצב הדיווח של התאגידים בישראל הוא מספר הדו"חות שעברו בקרה חיצונית. רק 31% מהמדווחים ב־2014 הביאו מבקר חיצוני שיבדוק את אמיתות הדיווח. מדובר בשיפור לעומת 20% שנרשמו בשנת 2013, אך זהו עדיין שיעור נמוך מאוד. הרי אין חברה שהיתה מגישה דו"ח כספי ללא חתימה של רואה חשבון חיצוני מבקר - אך אותן חברות ממש מאמינות שהמדידה החברתית והסביבתית שלהן פשוט לא צריכה שום בקרה.

כאן מופנית חלק מהביקורת של עורכי הדו"חות גם לארגון GRI העולמי, הארגון המוביל כיום בגיבוש סטנדרטים מחייבים לדיווחי אחריות תאגידית. התקן החדש ביותר של הארגון, G4, אינו כולל התייחסות בולטת לבקרה חיצונית. זאת בניגוד לתקן ה־G3, שציין בצורה ברורה אם הדו"ח עבר בקרה חיצונית או לא.

למעשה, בדו"חות של הדור הקודם היה מספיק לבחון את רמת הדיווח כדי לדעת אם יש בקרה או לא. אם רמת הדיווח היתה מכילה את הסימן +, היה מדובר בדו"ח שעבר בקרה (למשל דו"ח ברמת A+ לעומת רמת A). בדו"חות ה־G4 אין יותר +, וגם בעולם טוענים כי המהלך הזה מצד ה־GRI החליש משמעותית את התמריץ לחברות בבקרה חיצונית. בשנת 2014 פורסמו ארבעה דו"חות לפי תקן G4, ומספר זה צפוי רק לגדול בשנים הבאות.

באופן כללי, גם רמת הדיווח של החברות הישראליות אינה מרשימה במיוחד. ישנן לא מעט חברות שמתעלמות מהתקנים של ה־GRI לחלוטין — ליתר דיוק, 19% מהחברות שדיווחו בשנת 2014, לעומת 13% בשנת 2013. השיטה של ה־GRI אמנם רחוקה משלמות, אך היא כן מבטיחה דו"ח שיהיה נוח יותר להשוואה לחברות אחרות, וכן מבטיחה כי שאלות בסיסיות יישאלו ויקבלו מענה על ידי החברה (למשל, שיעור הנשים בעמדות הנהלה).

מבין המדווחות שלא על פי GRI בולטות חברות מהגדולות והמשפיעות במשק - טבע, אינטל ישראל ואמדוקס - חברות שהיה יכול להיות מעניין מאוד לקרוא פירוט כמותי מלא על ההשפעות החברתיות והסביבתיות שלהן.

לאן נעלמו הבטחות המנכ"ל מ־2011

בחינה של מדווחים חדשים שהצטרפו למעגל האקסקלוסיבי של מדווחי אחריות תאגידית בישראל לא תהיה שלמה ללא בחינה של התאגידים שדיווחו בעבר, אך קולם נדם.

היות שהתקן המינימלי לדיווח של אחריות תאגידית הוא דיווח אחת לשנתיים, חזרנו אל החברות שדיווחו בשנים 2012–2011 ובדקנו אם הדו"ח שפרסמו הפך למסורת ומנוע של שיפור בתוך הארגון, או שהוא סתם אוסף אבק על מדף נידח. בדיקה של החברות שדיווחו באותן שנים לעומת המדווחות של 2014–2013 מעלה כי החברות בזק, מבני תעשייה, בזן, רדימיקס ואספן הפסיקו לדווח.

בדרך כלל, כאשר חברה לא מדווחת יותר משנתיים ישנן כמה סיבות רווחות לכך: זה מתחיל בחילופי הנהלה, כאשר לפעמים המנהל הנכנס לא רואה עין בעין עם המנהל היוצא לגבי חשיבות התחום; זה יכול להיות איחור בהגשת הדו"ח, מה שמעיד על זלזול מסוים מצד ההנהלה (לשם השוואה, החברה לא היתה חולמת על איחור בהגשת דו"ח רווח והפסד רבעוני); וזה גם יכול להיות מכך שהחברה הגיעה למסקנה כי אופן הדיווח ותקנות הדיווח מסבים לחברה יותר נזק מתועלת.

בשיחות עם מנהלים בעבר על דיווח אחריות תאגידי, בפרט על פי תקנות ה־GRI, היה ניכר כי רבים מהם לא מבינים מדוע צריך להשקיע משאבים רבים כל כך במדידה ופיקוח על פעילות שהיא יחסית מצומצמת. למנהלים אלה עונים מצדדי הדיווח כי רק כאשר מודדים את פעילות האחריות התאגידית ניתן לנהל אותה כמקשה אחת, ולהציב לה יעדים לשיפור תוך התייחסות כמותית ורצינית לכל פרמטר.

בכל מקרה, עצירת דיווח יכולה לייצר מקרים מביכים במיוחד באתרי החברות. כך למשל באתר של אספן, הלינק לדו"ח האחריות מוביל לדו"ח המאוד לא עדכני של שנת 2010 (שפורסם באפריל 2012, כמובן עם הבטחות להיות מרכזי ועדכני יותר); כמו גם האתר של מבני תעשייה, שמוביל את הגולשים לדו"ח של החברה לסיכום שנת 2011 (גם שם, שלל הבטחות של המנכ"ל להפוך את ערכי האחריות התאגידית לנר לרגלי החברה), וכדומה.

באתר של בזק הסירו את הדו"ח העתיק, אבל לא כן בחברת רדימיקס - שם עדיין ניתן למצוא את דו"ח הקיימות של החברה לשנת 2010. כך גם בבזן, שם האתר של החברה מציע תצוגה גרפית מרהיבה של שלל נתונים שנכונים לשנת 2011.

מבזן נמסר בתגובה: "בשל האתגרים שבפניהם עמדה החברה בשנה שעברה, נערכו בה שינויים מבניים ואחרים שבין השאר גרמו לדחיית עריכת הדו"ח. הקבוצה בוחנת את המתכונת, העיתוי ותדירות פרסומו של הדו"ח בשנים הבאות". מאספן גרופ נמסר כי "בכוונת החברה לפרסם עד סוף חודש פברואר את האני מאמין שלה בתחום האחריות התאגידית לשנת 2013–2012, ובסמוך לפרסם את הדו"ח לשנת 2015–2014".

מקבוצת מבני תעשייה נמסר: "הדיווח לא פורסם באופן זמני לאור השינויים הארגוניים שחלים בקבוצה, שבמסגרתם כל החברות־הבנות - כלכלית ירושלים, מבני תעשייה ודרבן - עוברות למטה הנהלה משותף. עם השלמת התהליך הקבוצה תשוב לדווח".

בבזק ורדימיקס בחרו שלא להגיב.