הון הסיכון של העיריות

לפחות 1,500 בני נוער היו יכולים למצוא מקום עבודה באספקת שירותים לרשויות מקומיות. אבל במקום אותם 1,500 מקומות עבודה, הרשויות המקומיות בישראל יצרו בשנת 2014 מקומות עבודה לכ־90 בני נוער בלבד. כך מעריך אפי טולדנו, מנהל תחום מיזמים עסקיים חינוכיים לנוער בארגון ציונות 2000, שמפעיל כיום עסקים חברתיים ספורים להעסקת בני נוער בסיכון בשיתוף עם עיריות.  

הסיבה למיעוט היוזמות הללו היא שהעסקים החברתיים בעיריות פועלים מתחת לרדאר, בלי גיבוי מגוף ארצי ורק בהתאם לרצון הטוב של הרשות המקומית. כך, למשל, העיר שהשקיעה יותר מכל בעסקים כאלה היא בת ים, ולכן לטולדנו יש רק מילים חמות לומר על האיש שסייע להקים את העסקים החברתיים — וכיום מורשע בפלילים — ראש העירייה לשעבר שלומי לחיאני. ערים נוספות שבהן היוזמה עובדת הן תל אביב, אשדוד וחולון. מחוץ לארבע הערים האלה לא ניתן למצוא מודל כזה של עסק חברתי — עסק שמעניק שירותים לעירייה ומספק גם מסגרת תעסוקתית תומכת לנוער בסיכון.

הכסף נשאר אצל תושבי העיר

אז מהו בעצם עסק חברתי עירוני? העירייה היא צרכנית של מגוון שירותים — גינון ותחזוקה בשטחים ציבוריים ומוסדות חינוך, הסעדה לעובדים, שילוט חוצות ועוד. את השירותים האלה מספקות לפעמים מחלקות העירייה, אבל לרוב קבלן חיצוני. כאשר עירייה בוחרת קבלן שיבצע עבורה את השירותים האלה, היא עורכת מכרז ונותנת את החוזה למי שהציע את המחיר הנמוך ביותר.

במודל העסקי שמציע ארגון ציונות 2000, העירייה אמורה לעשות שימוש באוכלוסייה מוחלשת, כזו שכיום עולה לעיר כסף — בפרט נוער בסיכון ונוער מנותק (שאינו עובד ואינו לומד) — כדי לספק את השירותים האלה. בני הנוער יקבלו הכשרה מקצועית, שכר על עבודתם ועל הדרך גם מסגרת שמביאה בחשבון את הצרכים שלהם, מלווה אותם בעובד סוציאלי ונותנת להם הזדמנות להשתלב בחברה. הצד השני של העסקה, העירייה, תוכל לקבל את השירותים שהיא זקוקה להם וגם לשמור את הכסף שלה בתוך העיר, להועיל לתושביה, ואולי גם להציל בני נוער ולהפוך אותם לאנשים שעומדים בזכות עצמם במקום למקרי סעד נוספים.

בני נוער עובדים בבית הקפה בת יאמי בעיריית בת ים. התאגידים המוניציפליים צריכים להיות "עמוד האש" צילום: אוראל כהן

כשבאנו לבקר את העסקים האלה בבת ים, פגשנו את הנערים שעובדים בעסק הגינון העירוני ואת אלה שעובדים בבית הקפה של העירייה, שגם עושה קצת קייטרינג לפעמים. בשבועות האחרונים, כדי להגדיל את כמות העבודה בגינון, התחילו לפרסם עלונים כדי שישכרו אותם לעבודה גם לבניינים ובתים פרטיים. כך הם יוכלו להעסיק עוד נערים.

"אנחנו עובדים פה על 100% גיוס לצבא", מספר בגאווה ארז דוד, מנהל עתיד ירוק, חברת הגינון של בת ים. "מי שנקלט פה, מתגייס", וממהר לעדכן את החבר'ה על אחד העובדים לשעבר שהתגייס לגולני במחזור האחרון. "כרגע אנחנו מספקים שירותי גינון לגנים ולבתי ספר בעיר", הוא מסביר, "ואנחנו רוצים להרחיב את הפעילות כדי שנוכל להעסיק עוד ילדים. אנחנו לא מוותרים על ילדים בקלות. צריך שיקרה הרבה כדי שנוציא ילד מהעבודה".

הפוטנציאל לעסקים חברתיים לא נגמר בגינון, ואנחנו פוגשים גם את חברת שילוט החוצות של העירייה שבה אנשי המכירות הם נערים בסיכון. במקום העבודה המעונב הזה הנערים מקבלים קורס מכירות, שהם רואים בו קרש קפיצה למקצוע אמיתי. ניכר על פניהם של הנערים שהם מעדיפים את הקורס הזה על בית הספר, למשל. אגב, בשילוט החוצות קיבלה העירייה יתרון לא צפוי — כאשר בני הנוער הפכו לאחראים על שלטי החוצות העירוניים, פסקו כמעט לחלוטין מקרי הוונדליזם של שלטים בעיר.

בחולון מביאים את ההפסד בחשבון

כיום, מסביר טולדנו, עסק חברתי עירוני קם ונופל על אדם אחד: דמות מדרג ביניים או בכירה בתוך המנגנון העירוני, שדוחפת את הנושא מתוך תשוקה אישית. למה תשוקה אישית? כי שום דבר אחר לא ייצא לאותו בכיר בעירייה מקידום תוכנית כזאת. להפך — מדובר בסיכון לא מבוטל.

עובדי עירייה כיום לא מתוגמלים על חדשנות או טיפול מעורר השראה באוכלוסיות נזקקות, ובנוסף, אם הם פותחים חברת גינון ונותנים מסור חשמלי לנער שנמצא בסכנה להידרדר לחיי פשע, לא נדרש דמיון מפותח מדי כדי להבין שהעסק הזה יכול להשתבש ולסכן משפטית את "מי שנתן את ההוראה". לכן קשה להאשים את הפקידים בעיריות בכך שהם חוששים ליזום. ובכל זאת, מאכזב לראות עד כמה מעטות העיריות בישראל שהקימו עסקים חברתיים שכאלה.

גם אופי העסקים שונה מעיר לעיר. בחולון, למשל, העסקים החברתיים מפסידים מתוך ידיעה ברורה שהם יפסידו, כאשר העירייה מסבסדת את עלויות העובד הסוציאלי שמלווה את העסקת בני הנוער. בבת ים פעילות השילוט היא הרווחית ביותר, והיא למעשה מסבסדת את שתי האחרות (גינון ובית קפה). בתל אביב יש שני עסקים יציבים ורווחיים, אבל הדרך לשם לא היתה פשוטה.

"בקונדיטוריית קוקיות בתל אביב החבר'ה נלחמו כדי להשאיר את העסק בחיים", אומר טולדנו, "והזמן הוכיח שהעסק הזה יודע לעשות כסף ויודע להתאזן. 350 אלף שקל מכירות של עוגיות בשנה זה יפה מאוד. במיוחד לקונדיטוריה שעובדת שלושה חצאי ימים בשבוע".

והנה הגענו לנקודה בעייתית נוספת במודל העסק החברתי העירוני. אי אפשר להעסיק בני נוער במשרה מלאה, ואין רציפות בהעסקה שלהם. בממוצע כל נער עובד בעסק במשך פחות משנה, ובמשרה חלקית מאוד. זה פוגע בשכר שלו, שעומד בדרך כלל על 2,500–1,000 שקל בחודש, אבל גם פוגע ביכולת של העסק להתקיים, שכן צריך כל הזמן להכשיר כוח אדם חדש.

לספק דוגמה אישית למגזר העסקי

לעסקים החברתיים קשה הרבה יותר להרוויח לעומת עסקים רגילים. הם תמיד יצטרכו להתחרות בשוק החופשי ביריב "לא חברתי", ולכן נדירים העסקים החברתיים בישראל שמציגים רווחיות יציבה לאורך זמן. זו הסיבה שהמדינה צריכה לגבות ולקדם את העסקים האלה, וטולדנו מחכה שתתקבל החלטה ברורה בנושא: "בחזון שלי אני רואה בכל עיר בישראל מחלקה שיש בה 4–3 עסקים לפחות ויש עובד סוציאלי במשרה מלאה שנותן שירותים לכל מהיזמים", הוא מספר, "והמחלקה הזו מספקת שירותי קפה, שילוט, גינון, חניה ועוד. כמו כלום יכולים לעבוד ככה 40–50 איש בכל עיר. אלה אלפי אנשים שאפשר לשנות את חייהם בכל הארץ. ובעיר כמו תל אביב ראש העירייה רון חולדאי יכול להקים תאגיד שמוקדש רק לעסקים חברתיים.

כמות ההזדמנויות בעיר כזו מטורפת. תחשוב רק על גני יהושע וכל העבודות שהם צורכים. מנהל התאגיד של העסקים החברתיים צריך לשבת אצל מנכ"ל הפארק מבוקר עד ערב ולהדליק אותו על עסקים חברתיים בתחומי הפארק".

קל לראות את הערך המוסף שהעסקים יוצרים בהקלה על שירותי הרווחה העירוניים, אבל טולדנו מאמין שלא פחות חשובה היא הדוגמה האישית שהם מייצרים למגזר העסקי. "בבואנו לדרוש מתאגידים עסקיים להיות חברתיים, יואילו התאגידים המוניציפליים להיות עמוד האש לפני המחנה ולתת השראה", הוא אומר. "אם המגזר הציבורי לא עושה למען החברה, אז למה שאני במגזר העסקי אעשה? אם אני מנהל חברה עסקית, אני שואל מה עושה ראש העירייה שמבקש ממני תרומות ואיפה המדינה שתיתן לי מודל".

אבל במדינה, כרגיל, לא ממש לוקחים אחריות — לא על הבעיה ולא על הפתרונות. כשפנינו למשרד הפנים לשאול מדוע אין הסדרה או מודל שייתן לעיריות מודל עבודה כעסק חברתי, אמרו לנו כי "חברה כלכלית עירונית הנה ישות בבעלות העיריה. עליך לפנות לעיריות או למרכז השלטון המקומי. לגבי נוער בסיכון ניתן לפנות למשרד הרווחה".