מי אחראי להכין אותנו לשוק העבודה?

השאלה רגישה. מחד גיסא מנהלים וכלכלנים רואים את מערכת החינוך כפס ייצור לעובדים, ואת עצמם כלקוח שלה. מנגד, מוסדות הלימוד אמנם מעוניינים להעניק לבוגריהם עתיד תעסוקתי, אבל הם לא תופסים עצמם כספקי כוח אדם. מערכות החינוך שואפות לעצב את העתיד החברתי, לא רק לשרת חברות.

סטודנטים באוניברסיטה. לפי הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן, המעסיקים שמתלוננים על מערכת חינוך לא רלבנטית למעשה רוצים לגלגל את עלויות ההכשרה המקצועית על כתפי משלם המסים. אבל יש מי שחושבים אחרת צילום: גיא אסיאג

המעסיקים מזכירים באחרונה רבות את המונח "פער כישורים". לדבריהם, לא פחות משהם מודאגים מהאבטלה, הם מודאגים ממקומות העבודה הלא מאוישים ומהתקנים שלא מתמלאים בשל היעדר עובדים מתאימים. יש מיליוני תקנים שממתינים לאדם המתאים שמבושש לצוץ. מי אחראי לכשל השוק הזה? מי אחראי לפתרונו?

כמה כלכלנים, ובהם חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן, פוסלים בהינף יד את טענת פער הכישורים. המעסיקים, הוא כתב לפני כחצי שנה במאמר ב"ניו יורק טיימס", מבקשים לגלגל את האחריות להכשרה המקצועית על כתפי משלם המסים. שיתכבדו המעסיקים וישקיעו בהדרכה, או שיעלו את השכר המוצע למקצועות נדרשים וכך ייתנו לכוחות ההיצע והביקוש לסגור את הפער. "פער הכישורים" הוא "טיעון זומבי" כדברי קרוגמן, חסר תימוכין אמפיריים או מוסריים, ועליו להיעלם. ובכל מקרה, אל למערכת ההשכלה להיות מנוהלת בידי אגפי כוח אדם.

אבל יש מי שחושבים אחרת. הכלכלן פרופ' ג'יימס בסן מאוניברסיטת בוסטון שטח לפני כמה שבועות, במאמר במגזין המשפיע במינהל עסקים "Harvard Business Review", את רשימת ההשלכות המצטברות של פער הכישורים — ובהן העמקת הפערים החברתיים. המעטים שמסתגלים ומצליחים ללמוד לבד כישורים חדשים ונדרשים עוקפים במהירות את יתר האנשים, שיוצאים ממערכת החינוך בלי יכולת מספיקה להתחרות.

לדיון הזה צדדים רבים, ובעלי אינטרסים שונים מנסים למשוך את העגלה, כל אחד לכיוונו. יש מי שדבק בעמדה הקלאסית, השמרנית, שמבקשת להדיר את רגלי הרגולטור מכמה שיותר תחומים, ובהם פרטי תוכניות הלימודים. גם אותן צריכים לעצב היד הנעלמה של החברה והכלכלה והשינוי הטבעי במקצועות וסוגי התעסוקה. לעומתם שמרנים אחרים מבקשים דווקא לשמר את המסורת של מוסדות החינוך ואת האוטונומיה שלהם.

השאלה הזאת אינה רק תיאורטית. אצלנו באוניברסיטאות שואלים מדי שנת לימודים, האם עלינו ללמד יותר כישורים עדכניים, או להעמיק את המדע הבסיסי? האם להיכנע לשירת הסירנה של המעסיקים או להיאחז בתורן היציב, ורב השנים, של הדיסציפלינה?

השאלה הזאת כל כך סבוכה גם כי היא אינה מצייתת לחלוקה המוכרת של תפיסות פוליטיות. האם אמונתם של מעסיקים בבעיית "פער כישורים" מייצגת תפיסת שוק חופשי קרה וניאו־ליברלית? ואם כן, איך זה מתיישב עם הקריאה של אותם חסידי שוק חופשי קר להפחתת המעורבות מלמעלה? ואלה שחפצים בצמצום הפערים החברתיים -

הממצאים הרי מראים שהשכר עולה במקצועות שדורשים כישורים מסוג חדש. אז אולי הפתרון החברתי הוא כן בעדכון מערכת החינוך לפי מצב השוק?

אז עמיתיי חברי הסגל באוניברסיטה, והסטודנטים שמתחילים שנת לימודים חדשה - קרוגמן ובסן, וגם התעשיינים, המעסיקים וטהרני החינוך, כולם מדברים עליכם.