למה מרצים שונאים מחשבים ניידים
מחקר גילה שסטודנטים עם לפטופ מצליחים פחות במבחנים. לא ברור ממה זה נובע אך למרצים זה לא משנה, רובם חשים עלבון אישי על כך שהם מדברים אל רובוטים
יש מרצים שעם כניסתם לכיתה מבקשים מכל הנוכחים לסגור את המחשבים הנישאים. אחרים, כמוני, לא נוטלים את הזכות לדרוש זאת. אנחנו המרצים מרבים לעסוק בשאלה אם זו זכותנו לאסור על אנשים בוגרים להדליק את הלפטופ, או שמא זו אפילו חובתנו, כמי שאחראים לאיכות ההרצאה ולאווירה במהלכה. אנחנו עוסקים פחות בשאלת חוסר התוחלת של המאבק במחשוב ובגלישה, לנוכח מזעור המחשבים והופעת המחשוב הלביש כגון משקפי גוגל.
סטודנטים בהרצאה (ארכיון). המסכים ההולכים ומתרבים ומצטמקים הם המקום שאליו נמשכות העיניים צילום: אריאל בשור
מחשבים מזיקים ללמידה, לפי הראיות. ניסוי מבוקר שנערך באוניברסיטת קורנל בארצות הברית הראה, כבר לפני יותר מעשור, שסטודנטים שמשתמשים בלפטופ בכיתה מצליחים פחות במבחני פתע שנערכים מיד לאחר ההרצאה. מחקר חדש יותר שפורסם בינואר ונערך בפרינסטון ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס מגלה, כפי שמציינת הכותרת שלו, ש"העט חזק מן המקלדת". שלושה מעקבים אחרי קבוצות סטודנטים גילו שמי שמשתמשים במחשבים במהלך הרצאות כותבים הרבה יותר מסטודנטים שמסכמים במחברת, אבל מבינים פחות.
המחקרים האלה לא מושלמים. הם לא יורדים לעומק. לא ברור אם הבעיה היא בהישענות על טכנולוגיה, או ספציפית במחשבים נישאים או באופן השימוש בהם, או שמה שמשנה זה אם כותבים ביד או מקלידים. בקיצור, יש תצפיות אבל לא מסקנות.
לעתים נדמה שהמרצים כל כך מתנגדים למחשבים לא בשם הצלחת הלמידה, אלא קצת בגלל עלבון אישי או צורך להרגיש שהמורה מקבל את הכבוד המגיע לו. עבורם, המחקר של קורנל הוא כלי שימושי, שמאפשר לגבש מדיניות בכיתה בלי להודות בסיבה הנוספת, אולי האמיתית יותר.
אבל הבעיה הגדולה ביותר עם הישענות על מחקרים לשם הצדקת איסורים גורפים היא שההחלטה החד־משמעית מתעלמת לעתים קרובות ממחקרים אחרים, רבים ומבוססים יותר. במקרה הרגיש הזה, מדובר במחקרים שמראים פעם אחר פעם את חולשתו של מדיום ההרצאה. מחקרים כבר הראו באותות ובמופתים את חולשת המבנה הפרונטלי של כיתה. הלוח, הבימה הקטנה עם הפודיום, הרבצת התורה החד־כיוונית, כל אלה לא השתנו זה דורות, גם אחרי שכבר התברר כי הם מקשים על הלמידה. הניסיון להנציח את המבנה הזה ולמנוע "הפרעה" למנגנון שממילא נועד לכישלון לא יכול להצליח, גם אם מאחוריו יש שאיפה לנימוסים והליכות, ותמיכה במחקרים על בעיות בחלוקת קשב.
השימוש במסכים קטנים, בינוניים וגדולים בכיתה אכן יכול להפריע ולהסיח את הדעת. הריכוז והקשב של תלמידים הוא אכן באחריות המלמד, ולכן בתחום שיפוטו. אבל לא איסורים וחרמות ישפרו את האקדמיה. להחרים מחשבים זה קל, אבל זה מחמיץ את הבעיה ואת פתרונה. השאלה צריכה להיות אחרת: איך אנחנו יכולים לעדכן את מבנה השיעורים ואת תהליך הלימוד? איך אנחנו יכולים ליצור סוג חדש של למידה, שבה המסכים לא יהוו עוד הפרעה? האם השאלה היא איך לתת הרצאה מעניינת יותר? האם אפשר ללמד בלי הרצאה בכלל? האם הלימוד צריך לכלול הרבה יותר שיתוף ופעולה מצד התלמידים? האם יש מקום להזמין גם את הטכנולוגיה, כוח החישוב והרשת, ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד - לא תוספת אלא מרכיב מרכזי - בתהליך הלימודי? המסכים ההולכים ומתרבים ומצטמקים הם המקום שאליו נמשכות העיניים. עלינו ללמד איך לחיות וללמוד איתם, במקום להשלות עצמנו שנצליח להכרית אותם.
